איש אחד מצא שכתוב בספר שאם איש ישראל יזהר במשך ארבעים ימים רצופים מלדבר דיבורים בטלים יזכה לרוח הקודש. העצה נראתה לאיש והוא גמר בלבו להתנהג כן. בסוף ארבעים הימים נוכח שלא זכה לרוח הקודש.
נסע האיש למז'יבוז' לבעש"ט כדי שיפתור לו את סיבת הדבר. הוא סיפר לבעש"ט שעשה כפי שכתוב בספר ולא זכה לרוח הקודש. הבעש"ט שאלו :בודאי התפללת במשך ארבעים הימים? האיש השיב :בודאי, שלוש פעמים ביום! הוסיף הבעש"ט לשאול : תהלים בודאי אמרת? והלה השיב בודאי!
אם כן הסביר לו הבעש"ט התפילה והתהלים שאמרת כדי לזכות לרוח הקודש הן הדברים הבטלים שלך...

{רשימות דברים ד' עמ' יא' קטע כג'}

דיבור עם פניה אישית
מה הם דיבורים בטלים?
על פי הסיפור הם דיבורים שנאמרו עם פניה כלשהי, אפילו דקה שבדקה.
כתוב ב"פרקי אבות" על אהבה שתלויה בדבר "בטל דבר בטלה האהבה"("אבות" ה). פניה היא תלות בדבר ואם הדבר בטל הכל בטל ממילא מלכתחילה. משמע מהסיפור שכל מה שידבר האיש ,אפילו תפלה ותורה בלבד, הם דברים בטלים.
בספר שקרא האיש היה כתוב שמי שיעשה תענית דבור ,כלומר ישתוק ארבעים יום, יזכה לרוח הקדש. כאשר אדם מתפלל לה' בבחינת "תען לשוני אמרתך"(תהלים קיט, קעב) או לומד תורה בבחינת "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"(תהלים עב, ח) הוא אינו מדבר אלא ה' מדבר מפיו, וממילא לא אמר כלום.
כאשר "אני" מדבר, הישות של האדם מדברת, זו פניה. פניה היא אינטרס, רצון של האדם עבור עצמו. יש ביטוי "רוצה לומר"- כל מי שרוצה דבר מה מתחיל לומר.
סיפור זה משלים את הסיפור עם הסוס של הבעש"ט (גילוי אליהו והסוס הלבן). באותו סיפור הסוס באמת לא מדבר, אך הוא לא מקבל את רוח הקודש בגלל שהוא סוס. מצד שני יש אחד שמדבר אמנם , אך דבריו בטלים. עצם דיבורו מפסיד את רוח הקודש. הסוס מקבל את כל צרכיו והוא מרוצה בשתיקה וכאן הדיבור נובע מרצון לצורך עצמי.