ידוע שהבעש"ט זצ"ל בקטנותו היה אוהב ללכת ביער ולהתבודד שם. פעם בהיותו ביער נראה אליו מי, ואמר לו: איך זה בא לילד שלא יפחד ללכת לבד ביער? והשיב הבעש"ט זצ"ל: אינני פוחד מאף אחד, רק מה' לבדו. אמר לו: אמור, ילד, "עזב ה' את הארץ". ואמר - הוא זצ"ל - "יתפרדו כל פועלי און", והכהו במקלו שהיה לו בידו, ותכף לא נראה עוד מי שדבר עמו.

{ספורי חסידים א'}

הסיפור מדגים את מגמת הס"מ ודרך פעילותו:
הס"מ מנסה לזרוע פחד בלב האדם. פחד משתק, מבלבל ומסיח דעת, ובכך מנתק מהדבקות (- ההתבודדות) בעבודת ה'. תשובת הבעש"ט - המבוססת על צוואת אביו: "ישראליק, אל תפחד משום דבר, רק מה' יתברך" - מסבירה מדוע אין להתבלבל מפחד: הפחד הבסיסי הוא מה' יתברך. פחד זה ממותק בהכרה המרגיעה שה', ממנו יראים, נמצא בכל מקום. כאשר אבינו שבשמים אתנו אין סבה לפחד משום דבר.
כשנכשל הס"מ בגרימת פחד, הוא 'עולה רמה' ומנסה להטיל באדם מחשבת מינות וכפירה - השרש האמיתי לפחד. פחד יתכן רק מתוך הרגשת בדידות וריחוק מה'. כוחות הרע - ההגשמה והתממשות של העדר וריק במציאות - מנסים להכניס באדם תחושה שהוא נמצא לבדו, באשר "עזב ה' את הארץ", ושעליו לפחד בשל כך.
כשה'דיון תיאורטי' על פחד נהפך להנחיה למעשה רע ונסיון להחדיר באדם מחשבת כפירה, אין להמשיך בשיחה - יש להגיב בתקיפות. בשלב זה אומר הבעש"ט: "יתפרדו כל פועלי און". הדמיון כאילו ה' נעדר מהמקום נובע מריכוז כוחות טומאה, העדר וריק. הפרדת כחות הטומאה משחררת מפחד הדמיון הכופרני. יש לדחות את הדמיון הרע על ידי התבוננות בסודות הקבלה ובשמות קדושים הממחישים את מציאות הבורא ומפרידים את ריכוז כחות הרע (כפירוש רבי נחמן מברסלב ל'מקל' בו מכים ברע).
בפנימיות יותר, "יתפרדו כל פועלי און" היינו 'יתפרדו הגורמים בפעולתם למחשבות זרות' (כמובן מהפסוק "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו"). בחסידות מוסברת 'מחשבת און' כ'מחשבת אני' - אנוכיות מחשבתית המציבה את תוקף ישות האדם במרכז המחשבה. מחשבת כפירה נובעת מגאוה ואנוכיות, הגורמות לדחיקת רגלי השכינה בתחושת "אני כאן" שלילית. הגאוה עלולה לנבוע דווקא מהתוקף (הראוי) בו עמד האדם נגד הס"מ בתחילה - לאחר שהאדם מתגבר ומודיע כי איננו מפחד מדבר מלבד ה', מנסה הס"מ לפעול בו 'און' - להחדיר בו מחשבה גאוותנית הגורמת לכפירה. מכיון שכך, מלבד האמירה "יתפרדו כל פועלי און" שנועדה להפריד את כחות הטומאה המסתירים על ה' ומחדירים מחשבות זרות, על האדם גם "להכות במקל" את הגאוה שבתוכו - לרטש את הגאוה החודרת בו לאחר ההתנגדות הראשונה לס"מ.