סוד הקבר

עמוד הבית  הבעש"ט


 

 

 

 

פעם נסע הבעש"ט עם חתנו הצדיק ר' יחיאל (שהיה נקרא "דער דייטשל") על חוף הים. בדרך לעיר קרוב לאודיסה ירדו השנים לטבול ויטבע שם ר' יחיאל ויסתלק.
שלח הבעש"ט את עגלונו הערל לאודיסה ואמר לו "אמרו בשמי ליהודי הראשון שתפגוש, שיבוא לכאן תכף ומיד.
ויעשה כן העגלון ויבוא אליו יהודי מאודיסה. אמר לו הבעש"ט:"חתני טבע ויש צורך לקברו ואינני רוצה שאף אחד ידע את מקום קבורתו. סע העירה והבא עמך את כל הדרוש- את חפירה, תכריכים וכיוצא בהם"
ועוד אמר לו :"מי שיתפלל במקום זה יושע מיד בכל המצטרך לו. אך גוזרני עליך שלאף אחד לא יוודע מקום זה. לאחר ששמע זאת היהודי אמר לבעש"ט: "יש לי בן יחיד הריני מבקש רשות לקחתו עמי הנה. ויבואו יחדיו ,היהודי עם בנו, ויקברו את המת ויסעו משם.
הכל שמעו את הסיפור אולם את מקום הקבורה לא ידעו.
כעבור מספר שנים רבות גזר פריץ אחד גזרה רעה על יהודים בעיר מסוימת וישלחו אנשי העיר אנשים נכבדים כשליחים אל הצדיק מרוז'ין לבקשו שיושיעם. בטרם נכנסו השליחים אל הצדיק ליחידות שהו אצלו בשבת. בעת הסעודה שמעו את הצדיק מספר את הסיפור בדבר מקום הקבורה של חתן הבעש"ט וסגולתו של המקום. ויחליטו השליחים לנסוע לאודיסה, אולי חי עדיין בנו של היהודי והואיל וזהו עניין גורלי של עיר שלמה יסכים בודאי לגלות להם את מקום הציון ויתפללו שם ויושעו. בטוחים היו בתשועתם שם ואילו אצל הצדיק מרוז'ין היו מסופקים אם יושעו.
מבלי לומר מאומה לצדיק נסעו במוצאי שבת קודש לאודיסה וחקרו אחרי האיש המבוקש. נודע להם שהאב איננו, אבל הבן חי. ויבואו לביתו ויראו שעני ואביון הוא. ויציעו לו כסף רב ויבקשוהו כי הואיל וזה ענין כללי יגלה להם את המקום, אבל הוא מיאן לגלותו. ויציעו לו לנסוע איתם לאותו מקום והם יעטפו את עיניהם ויסתירום באופן כזה שלא יראו מאומה ובבואם למקום הקבר יגיד להם שזה המקום. הם יתפללו שם מבלי לדעת היכן הם עומדים ויושעו. גם בעד זה הציעו לו סכום כסף ונתרצה. וישכרו בעל עגלה כדי לנסוע למחרת היום.
אך בלילה ההוא בא אבי הבן אליו בחלום ואמר לו:"מחמת הסכמתך לגלות את המקום הסודי לשליחים ואפילו באופן כזה נגזר עליך להפטר מן העולם. צווה לביתך כי מחר אתה מת". ואמנם כך היה ולמחרת נפטר הבן.3 השלוחים חזרו שוב לצדיק מרוז'ין וספרו לו כל מה שארע להם ויוושעו על ידי הרב הקדוש מרוז'ין.

{שמועות וסיפורים א" עמ' 15 }

כוחה של המחשבה
הרבי מרוז'ין היה ידוע יותר מכל תלמידי הבעש"ט בסיפורי הבעש"ט והיה מהדר בהם גם בסעודת ליל שבת.
על מעלת סיפורי הבעש"ט ניתן ללמוד מר' הלל מפאריטש, שהיה החסיד עובד ה' והמחנך הגדול ביותר בחב"ד. כאשר הביאו לפני אברך חדש כדי לחנכו לא היה מתיר ללמדו שום דבר חסידות עד שהחסידים הותיקים יותר 'מילאוהו' בסיפורים. הוא בקש לספר כל סיפור כמה פעמים עד שיחדור לפנימיות המתקרב. רק לאחר שמיעת סיפורים רבים יפעל דבר החסידות באופן נכון. סיפורי הבעש"ט הם ה'כרטיס כניסה' למשפחת החסידים.
אנו למדים כאן שעל החסיד שמגיע לרבו לשמוע ולקלוט את כל דברי התורה והסיפורים שהרבי אומר כמכוונים אליו. אפילו הצדיק ששכינה דוברת מתוך גרונו לא מודע תמיד לכל מה שנפעל מדיבוריו, אבל על השומע להיות נכון לקלוט את הדברים המיועדים עבורו.
לא מובן בסיפור כיצד הבעש"ט אומר מחד שכל מי שיתפלל בקבר יוושע ומאידך הוא מסתיר את מקום הקבר מכל העולם פרט לאב ובנו.
אחד מהיסודות החשובים של הבעש"ט הוא שהאדם נמצא ממש במקום בו נמצאת מחשבתו. אם ישנו קבר הפועל ישועות ולא ניתן לדעת היכן הוא סימן שלא צריך להיות בו בפועל, אבל אפשר להיות בו בכח הרצון והמחשבה בלבד. בודאי שאם עושים גם השתדלות להיות שם הקב"ה מצרף את המחשבה הטובה למעשה. כמובן שיש מעלה בתפילה על ציונו של צדיק, אבל בפנימיות הצדיק נמצא בכל מקום וניתן להתחבר עמו מכל מקום במחשבה אמיתית. היסוד שאדם נמצא במקום בו מונחת מחשבתו, הוא סודו של חתנו של הבעש"ט, ר' יחיאל.
מדוע טבע בים?
מן הסתם היה כה שקוע בכוונותיו עד ששכח לצאת..
משה נמצא בתוך המחשבה (בראש, תוך וסוף) משה הוא הדעת המחברת בין הח' - חכמה וב'- בינה. מחד הוא נמצא מעל לחכמה ומאידך הוא ממשיך את הבינה אל המידות. וכמו שמקום קבורת משה לא נודע כך מקום קבורת ר' יחיאל. בכלל יש כלל גדול שמה שלא יודעים לא צריך לדעת.
עניינו של ר' יחיאל קשור לכח הסיפור בכלל. כוחו של הסיפור (כפי שאמרנו) היא במוחשיותו. יש לציירו כמה שיותר חי. כך גם כח המחשבה המסוגלת במוחשיותה להעביר את האדם למקומה.
זהו ההבדל בין תלמוד ירושלמי בו כתוב "תא חזי" לעומת תלמוד בבלי - "תא שמע". העיקר בתלמוד הירושלמי (שהוא מוחין דאבא) הוא להביא את הסוגיה למוחשיות ובהירות מירבית. כתוב שמי שלומד מאמר של תנא צריך לראותו ממש - תא חזי. לעומת זאת בתלמוד בבלי העיקר הוא לשמוע את השמועות - תא שמע. כח התלמוד באופן כללי הוא בראיית הסוגיה. כך ניתן לחדש חידושים נפלאים, מה שאין כן בהבנה שכלית שהיא מוגבלת ביותר.