עמוד הבית

שבת חוהמ"ס

קהלת

"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם".

חלק א

"קהלת. על שם שקיהל חכמות הרבה, וכן במקום אחר קורהו אגור בן יקה שאגר כל החכמה והקיאה, וי"א שהיה אומר כל דבריו בהקהל" (רש"י).

כל אחד משני הטעמים שמביא רש"י לשם קהלת מקשר מגילה זו לחג הסוכות.

חג הסוכות הוא חג האסיף, הזמן שאוספים את התבואה הביתה. כאסיפת התבואה בגשמיות אגירת החכמה ברוחניות. כאן מפרש רש"י שאגור בן יקה אגר כל החכמה כו', אך במשלי (ל, א) כתב "שאגר הבינה כו'". על דרך הסוד, י"ל ש"כל החכמה" היינו יסוד (המכונה "כל") החכמה, יסוד אבא, עיקר פרצוף ישראל סבא. לפי זה, "הבינה" היינו פרצוף תבונה. נמצא ששלמה (קהלת, אגור בן יקה) אגר בחינת "חכם בבינה", יחוד ישראל סבא ותבונה, שבכללות, שניהם בסוד בינה. מזה מובן למה הקיאה, שהרי אין כאן עצם החכמה, יחוד אבא ואמא עילאין, עליהם נאמר "ימותו ולא בחכמה". וכך מעיד כאן קהלת על עצמו – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (חז"ל פירשוהו על סוד פרה אדומה שנמסר רק למשה רבינו, חכמה עילאה שזכה לבינה עילאה).

מצות הקהל היא בחג הסוכות, שמזה מובן בפשטות הקשר בין הטעם השני של רש"י לחג הסוכות. גם משה רבינו הקהיל קהילות ללמד תורה (בשבת). במשה נאמר "ויקהל משה" שעולה לא במשולש. בשלמה נאמר "אז יקהל שלמה" שעולה לב במשולש. ביחד, שני הלשונות עולים לב בריבוע, כידוע הכלל בזה. "לבי ראה הרבה חכמה" ו"בינה ליבא". נמצא שקהילת שלמה משלימה את קהילת משה, בסוד יחוד ישראל סבא ותבונה שמשלים ליחוד אבא ואמא עילאין (כשם שהבינה משלימה לחכמה להיות תרין ריעין כו', וכמאמר ספר יצירה: "הבן בחכמה וחכם בבינה").

"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת", בהיות כל ישראל חכמים ונבונים (הבטלים לה' ולתורתו). סוכה היא מלשון סוכֶה ברוח הקדש, היינו רוח הקדש של הסוכֶה עצמו ורוח הקדש (בכח, על כל פנים) שהוא מזהה ביהודי בו הוא סוכֶה – "כולם נסקרים בסקירה אחת" (ובדרך מליצה, אין לך זמן מתאים יותר לערוך סקרים של דעת קהל כמו חג הסוכות). בראש השנה נאמר "כולם נסקרים כו'" על ה' יתברך, "היוצר יחד לבם", אך ידוע ש"בכסה ליום חגנו" – כל מה שבכסה (אצל ה', בעלמא דאתכסיא, "הנסתרות להוי' אלהינו") בראש השנה מתגלה (כיום בהיר) לנו ובנו ("והנגלות לנו ולבנינו") בחג הסוכות (יום חגנו, סתם חג בתורה הוא חג הסוכות כנודע, "ושמחת בחגך" – זמן שמחתנו). בסוכות על כל אחד לראות את כל ישראל יחד – "יחד שבטי ישראל" – יושבים בסוכה אחת, בזכות היותם כולם חכמים ונבונים, כתלמידי משה ושלמה.

חלק ב

והנה, בענין ה"הקאה" של חכמת שלמה, שכפי שיתבאר, שלמה "הקיא" בחכמתו בספר קהלת דווקא (שקוראים בחג הסוכות), מובא בספר כד הקמח פירוש חיובי:

דברי אגור בן יקה (משלי ל). מצינו לשון דברי שהוא נופל על חכמת המחקר ועל עניני הטבע שכן הפרשה מדברת על ארבע יסודות כמו שמפרש והולך מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ. וכן תמצא ספר קהלת שהוא ספר המחקר שפתח במלת דברי ואמר דברי קהלת בן דוד ומפרש והולך כמו כן ענין ד' יסודות, וכן ספר ירמיה פתח במלת דברי ואמר דברי ירמיהו בן חלקיהו ומפרש והולך ענין הטבע הוא שאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה. אגור הוא שלמה מלשון (משלי י) אוגר בקיץ בן משכיל (שם ו) אגרה בקציר מאכלה ועל שם שאגר את החכמה. ומטעם זה נקרא קהלת על שם שנתקהלה החכמה בנפשו. בן יקה שאגר הבינה והקיאה לבני העולם, וזהו שכתוב (קהלת יב) ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אזן וחקר ותקן משלים הרבה. אמר קהלת חכם והם שני שבחים ויאמר הכתוב מלבד היתרון שהיה לו הוא שהיה קהלת והיה חכם שאלו חכם אחר אמר דבריו היו הבריות חייבין לשמעם ולהתבונן בהם אף כי אמרם קהלת ואלו קהלת אמרן מדעת עצמו בדרך החכמה היו חייבין לשמעם אף כי אמרן ברה"ק, עוד למד דעת את העם. ואזן שעשה אזנים לתורה, חקר שהוא השיג חכמת המחקר. תקן משלים הרבה ע"י המשל הקל אדם מתבונן נפלאות כמו שתמצא מרגלית שוה אלף זוז ע"י פתילה קלה.

בהמשך למה שנתבאר לעיל, חכמת ישראל סבא ותבונה, חכמת שלמה, היא החכמה שאפשר ללמד לאחרים. בלשון החסידות, היא בגדר "אור המאיר לזולתו". משא"כ חכמת אבא ואמא עילאין (עצם חכמת משה, טעם פרה, שלא נתגלה לאחר, ואף משה שנהג בחכמתו בעין יפה לגלות לישראל כל מה שיכול היה לגלות לא היה יכול לגלות לזולתו טעם פרה; הוא גילה לישראל רצון ה', מצות מעשיות, "זה הדבר אשר צוה הוי'") היא "אור המאיר לעצמו" (והיינו מה שאו"א עילאין הם מכוסים ומוסתרים תחות דיקנא דאריך אנפין, ובכך הם נכללים בו, והרי הוא בגדר על מודע, רק שאו"א עילאין נודעים לעצמו בסוד מטי ולא מטי, נוגע ואינו נוגע, ודוק). בפרט, כאשר הדברים נאמרים בהקהל שייך לומר על זה לשון הקאה.

השם קהלת עצמו מתחיל עם שתי אותיות קה, ע"ד אגור בן יקה, שדרשו חז"ל מלשון הקאה. מזה נבין ששני הפירושים שהביא רש"י קשורים זה לזה, נמשכים זה מזה ואחד הם: לימוד החכמה של קהלת בהקהל הוא בדרך הקאה בכח (משא"כ ביחס למשה, שאינו נקרא אגור בן יקה וקהלת, "ויקהל משה" הוא מלשון הקהל בלבד; ובדרך צחות, "אז יקהל שלמה" היה "בירח האתנים בחג [הסוכות]", זמן שמחתנו – "אין שמחה אלא ביין" – שותים ומקיאים, ואלו "ויקהל משה" היה ביום השבת, שהעיקר בו עונג ולא שמחה פורצת גדר. והוא ההבדל שנתבאר לעיל בין אבא ואמא עילאין [חכמה בכללות], בחינת משה ושבת, לישראל סבא ותבונה [בינה בכללות], בחינת שלמה וחג).

חלק ג

נוסיף כמה ענינים חשובים היוצאים מדברי בעל כד הקמח:

"דברי" משמע חכמת המחקר ועניני טבע. אך ראה רש"י בתחלת קהלת ש"דברי" היינו דברי תוכחות. מכאן נסיק שבמקום מחקר בחכמת הטבע שם צריך להיות עין נוקבת של בקורת ותוכחה עד שמתוך ביטול היש יזכה החוקר לעמוד על אמיתת נושא מחקרו. והנה, בדברי אגור בן יקה (קהלת) נמצא קודם כל ביטול עצמו (החכם מכל אדם): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ולא למדתי חכמה ודעת קדשים אדע" (בינת אדם חכמה דעת קדשים עולה חן פעמים הוי', סוד חנוך. רוס"ת עולים 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה. על ידי ביטול היש זוכים לחכמת הח"ן). אחר כך הוא חוקר את סוד ארבעת יסודות הטבע: "מי עלה שמים וירד [אש], מי אסף רוח בחפניו [רוח], מי צרר מים בשמלה [מים], מי הקים כל אפסי ארץ [עפר], מה שמו ומה שם בנו כי תדע". הכל קאי על חכמת משה רבינו (רש"י, עיין שם), חכמה עילאה, שלא השיג שלמה.

במשלי, מצאנו את ד' היסודות לפי סדרן הטבעי, ארמ"ע. אך בתחלת ספר קהלת מצאנו את היסודות בסדר שונה: "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת [עפר], וזרח השמש ובא השמש וגו' [אש], הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח [רוח], כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא וגו' [מים]". כאן הסדר הוא עאר"מ. היינו אותו סדר רק עם יסוד העפר בראש – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (פסוק בקהלת), כמתאים לספר קהלת.

בסוף מביא בעל כד הקמח מדברי ירמיהו "'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה". שלש הדוגמאות הן כנגד הכנעה (הטבע נכנע ובטל לגמרי למשה רבינו, הבטל בתכלית לה' יתברך בורא הטבע), הבדלה ("הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", האלקים, בורא הטבע, נבדל לגמרי מהטבע שברא, שהרי כל מה שנברא – הכל הבל הבלים. ועל כן מסקנת כל הספר הוא: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"), המתקה (הכנת הטבע, הגוף, לקבל בתוכו את דבר ה', הנבואה). וכן ג' הנ"ל הם כנגד חכמה (משה), בינה (קהלת), דעת (ירמיהו – "ידעתיך").

אגור הוא שלמה מלשון "אוגר בקיץ בן משכיל". מכאן יוצא מפורש שהאגירה (אסיפה) היא מתבואת הקיץ, המסתיים בחג הסוכות, כמבואר לעיל. ומי הוא האוגר בקיץ – הבן משכיל, רמז מובהק לאגירת החכמה וההשכלות. אוגר בקיץ בן משכיל עולה ג פעמים רפח, לרמוז לתכלית הבירור והאגירה של רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים ונשבו בתוך טבע העולם (לשון העלם), כאשר כל ניצוץ כלול מכל ג בחינות אנ"ך (אורות, ניצוצות, כלים, כמבואר בכתבי האריז"ל).

מהמשך דברי כדה"ק יוצא שחכם הוא בעל רוח הקדש, והיינו כמבואר לעיל בסוד "סוכה ברוח הקדש" בחג הסוכות. ועוד, שלמה חקר את הטבע ותקן משלים מכוונים להשיג על ידם נפלאות הבורא. והוא כמבואר בחסידות, שכדי להתבונן בענין עמוק בחכמת האלקות זקוקים לשני משלים מכוונים, אחד מהטבע ממש ואחד מנפש האדם (שהוטבע בטבע אלקי – צלם אלקים).

והנה, להרבה מדקדקים, העוף קאת בתנ"ך (קיק בדברי חז"ל, "קאקי חיורי", וד"ל) נקרא כך על שם ההקאה: "על שם שדרכו להקיא טרפו ממוראתו לכלכל את ילדיו". והיינו ממש שני פירושי רש"י בקהלת כאחד כנ"ל.

ועוד, השם קהלת מופיע בספר קהלת (ובכל התנ"ך) שבע פעמים ("כל השביעין חביבין"), פעם אחת "קהלת בן דוד", חמש פעמים "קהלת" ופעם אחת "הקוהלת". הערך הממוצע של כל שבע הפעמים הנ"ל הוא הקוהלת שעולה הוי' פעמים אהי' (הכאת [לשון נופל על לשון עם הקאת] שם החכמה בשם הבינה).

חלק ד

והנה, על הפסוק "והיה אם בִּן הכות הרשע" כותב בעל הטורים:

והיה אם בן הכות הרשע – בִּן הוא לשון בינה, לומר לך שצריך בינה בענין האומד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל, ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש. וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל, א) שאגר הבינה והקיאה. וכן יהושע בן נון שהיה מלא חכמה ובינה.

עולה ש"בִּן", עם ב' חרוקה, הוא לשון בינה (פעמים רבות נדרש בחסידות כל לשון "בן" מלשון בינה, אבל כאשר ה-ב' היא חרוקה אזי הוא מפורש ביותר). מי הם ה"בִּנים" (ב-ב' חרוקה) בתנ"ך? יהושע בִּן נון (בחינת יסוד ז"א דאצילות, בחינת יוסף, ואפרים, עטרת יסוד ז"א. סוד שאול מרחובות הנהר, סוד בן נון, שער הנון דבינה, והוא שרש כל ה"בנים", ודוק), בִּנימין (שהוא בן ימין, כמבואר במפרשים. והוא סוד יסוד הנוק' דאצילות, צדיק תחתון, המוליד מתוך ההתבוננות אהבה עזה כרשפי אש לה'), אגור בִּן יקה (בינת עולם הבריאה, שרש הטבע, שכל העשוי להקיאו בכח לזולת), "שבִּן לילה היה ובִּן לילה אבד" (הקיקיון דיונה, המחשת הקאת הדג את יונה אל היבשה. בינת עולם היצירה, התהוות יש מיש, פושט צורה, בלילה, ולובש צורה, ביום, אך ההתבוננות של היום הוא איך נתהווה מהתפשטות הצורה הקודמת בלילה, ודוק), "אם [לשון אֵם] בִּן הכות הרשע" (בינת עולם העשיה, שעל ידי המלקות מעשים את הרשע להישיר דרכיו, כמפורש בדברי בעל הטורים).

חלק ה

 בפסוק הראשון של קהלת: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם" יש ו תבות וכג אותיות, בדיוק כמו הפסוק השלישי בתורה: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". לכאורה, קהלת הוא ספר של הבל – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" – ולא של אור. אך ידוע בעץ חיים בדרושי א"ק שאורות אח"פ הם הבלים, וכן אור העינים הוא הבל דק. אור עולה ט פעמים כג (חיה), ואילו הבל עולה לז (יחידה). בכל התורה, ובפרט במעשה בראשית, המספרים כג ולז מופיעים כזוג (כג הוא המספר הראשוני הי – "העשירי יהיה קדש להוי'" – ולז הוא המספר הראשוני היג, כנגד יג מדות הרחמים). ז ההבלים של "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" הם כנגד ז האורות היוצאים מב עינים, ב אזנים, ב נחירי האף והפה של א"ק (על הבל הפה [סוד לז צ – "ויהיו חיי שרה וגו'"] דא"ק נאמר "הכל הבל"; בסדרה הרבועית המתחילה ה [אות ההבל] ז יג [זוג המספרים הקודם לכג ולז] כג לז [הבל], המספר הבא הוא נה [הכל]). בכללות, יש שני אורות, אור ישר ואור חוזר – "יהי אור ויהי אור". קהלת (שתוכו – הל – כברו של הבל; בלעז, הברה זו פירושה גיהנם, אך הוא מקיא אותו בספר זה לחיצונים) עולה אהבה במילוי: אלף הא בית הא. קהלת בצירוף ב בחינות אור הנ"ל – רוב הספר הוא בבחינת אור חוזר, רצוא – הכל הבל הבלים – אך בסוף בא השוב, אור ישר – "סוף דבר הכל [הבל] נשמע, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" – עולה אהבה פעמים חכמה שעולה אהבת ישראל, כמבואר רמז זה במ"א. יש ז אותיות הבל בפסוק הראשון של קהלת (ה אחת, ג ביתין וג למדין, הכל בסוד מאין), כנגד ז ההבלים של הפסוק הבא (מאין הנ"ל ועוד הבל הבלים הבל הבלים הכל הבל עולה אמת, אהיה ברבוע, אהיה אשר אהיה). סכום מיקומיהן עולה ו פעמים אהבה. אין א בפסוק, אך כאשר נחליף הק של קהלת בא באותיות אי"ק, נגלה אור (שמקודם היה קור) בדלוג שוה של ז ז אותיות. ישארו ד אותיות מכאן ומכאן – דברי שלום בגי' יו פעמים הבל – האור מוקף בהבל. 

חלק ו

הפסוק "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם" עולה 1495 שהוא 23 פעמים 65. בהיות שיש בפסוק 23 אותיות כנ"ל, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא 65, כמנין שם ה', שם אד', שבקבלה מזוהה כשם המלכות (אד' מלשון אדון ואדנות, "אדון עולם [= אור] אשר מלך..."), מתאים לקהלת בן דוד מלך בירושלם. בעבודת ה', פנימיות ספירת המלכות היא מדת השפלות, ובאמת המטרה של ספר קהלת היא להביא את האדם למדת השפלות, בהיותו מתבונן, אליבא דנפשיה, בהבל הבלים של חייו בעוה"ז. כאשר מגיע לתכלית השפלות אזי נעשה מסוגל להמליך ה' עליו כדבעי, "סוף דבר וגו'".

בפרשת פינחס מצאנו 65 משפחות לעם ישראל. קהלת הקהיל את כולם.

אך למספר 1495 יש משמעות נוספת חשובה ביותר. הוא סך כל כב אותיות האלף-בית מא עד ת. בלשון הקבלה הוא מכונה ה"מספר קדמי" של האות ת (דרשים רשימו לעתיק יומין). נמצא שחכמת קהלת קשורה לסוד האלף-בית, כב אותיות לשון הקדש שבהן ברא ה' יתברך את העולם (בשבעה הבלים). סכום כב האותיות מתחלק בכג, ואילו הבל עולה לז כנ"ל. כב האותיות הן בסוד "כלים", ואילו י ספירות הן בסוד "אורות". אורות עולה תריג מצות תורת משה רבינו ("תורה אור"). חכמת שלמה, קהלת, נותנת לאדם "כלים" איך להתמודד עם קשיי המציאות, איך לעבור בשלום את העולם הזה.

רבי אברהם אבולעפיא כותב ש1495, מא עד ת, עולה הכל אמת (כאשר הא של אמת עולה אלף; הכל הוא י במספר קדמי, ושאר האותיות עד ת = אמת). הכל אמת (א = 1) עולה מלכות. הכל אמת בצירוף הכל הבל עולה בירושלם (התבה האחרונה של הפסוק הראשון, לפני הפסוק השני – הכל הבל).

רוס"ת הפסוק עו' 676 = 26 בריבוע (סוד הוי' הוי' שלפני יג מדות הרחמים). אמצעי התבות עו' 819, סך כל הרבועים מא עד אחד, בגי' אחדות פשוטה וכו', כמבואר במ"א.

והנה, 1495 עולה יג פעמים יקה, סוד אגור בן יקה, שרש קהלת כנ"ל. קהלת באתב"ש: דצכא = יקה! ביחד עם קהלת = י פעמים אד'. ביחד עם 1495 = 2145 = אד' (65) במשולש כללי! [1495 ויקה, קהלת באתב"ש = 1610 = 23 פעמים 70, כנגד 70 אומות העולם, שקהלת לימד את כולם. היחס בין 65 משפחות ישראל ו70 אוה"ע מובא ברש"י בפרשת פינחס, בסוד "כי אתם המעט מכל העמים" – ה מעט. והיינו סוד עבודת השפלות כנ"ל – כי אתם ממעטים את עצמכם – פנימיות המלכות דשם אד'.]

חלק ז

"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". הבל = 37; הכל הבל = 4 פעמים 23, יחוד חיה יחידה כנ"ל. הבל הבלים = 124 = ד פעמים לא (אל), בסוד "כולא קמיה כלא חשיבין" – לא לא לא לא (שהוא ב פעמים טוב מאד). ב פעמים הבל הבלים (בפסוק) = 248, רמח (אברים, מצות עשה), אברהם. הכל הבל = פחד (יצחק). כל הפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" עולה 1116 = בראשית ברא (כתר מלכות), תחילת מעשה בראשית. 1116 עולה ט פעמים הבל הבלים! כל "הבל הבלים" הוא ג הבלים, נמצא שכל הפסוק כולל זך (ג בחזקת ג) הבלים, כנגד זך אתוון דאורייתא, כל אות יוצאת מהבל להב הלב (יש כאן ט הבל להב הלב, כנגד ט נקודות לשה"ק).

בכל ספר קהלת המלה "הכל" מופיעה טוב פעמים – הכל טוב (= חסד)! הפעם הראשונה – הכל הבל; הפעם האחרונה – הכל נשמע. נשמע = ה פעמים הכל הבל! "סוף דבר הכל נשמע וגו'" – סוף טוב הכל טוב! 

חלק ח

 בפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" יש יט אותיות הבל (הבל במספר סדורי = יט, וכן יט היא הנקודה האמצעית של לז, הבל). סך כל יט אותיות הבל שבפסוק = רע! והנה, המלה האחרונה של ספר קהלת היא "רע" – "אם טוב ואם רע" (שבגלל זה מסיימים ב[הכל]טוב, בפסוק שלפני האחרון – "סוף דבר וגו')!

"אם טוב ואם רע" = שלמה! ביחד עם הפסוק הראשון: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם" – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – עולה הכל 1870 = הכל פעמים טוב טוב!

"אל תקרי 'אם' אלא 'אם' – 'אם לבינה תקרא'". "אם טוב" היינו פנימיות אמא, ששם נמתקים כל הדינים בשרשם. "ואם רע" היינו חיצוניות אמא ש"מינה דינין מתעורין". שלמה הוא כנגד בינה בכלל כנ"ל, ויש בו פנימיות וחיצוניות כנודע (על נטיתו לחיצוניות נאמר "נשיו הטו את לבבו" כנודע פירוש הבעל שם טוב על זה). אם טוב = חן, סוד שנות חייו של רחבעם בן שלמה, שמלך בגיל אם ומלך טוב שנים (חי חן שנים). ההפרש בין אם טוב לואם רע הוא ז פעמים הבל, ז הבלים של קהלת! (ההפרש בין טוב לרע הוא כב במשולש שהוא יא פעמים כג, שוב קשר בין כג ללז).

חלק ה"קדמי" של אם טוב ואם רע = 1127 = 49 (ז בריבוע) פעמים 23 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", תכלית הכל!

חלק ט

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו מאי על כל נעלם אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס מאי אם טוב ואם רע אמרי דבי רבי ינאי זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה דבי רבי שילא אמרי זה הנותן צדקה לאשה בסתר דקא מייתי לה לידי חשדא רבא אמר זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות.

נמצא ש"אם טוב ואם רע" – חותם ספר קהלת, "הכל הולך אחר החיתום" – מדבר במעשה טוב שיש בו רע, והרע עלול לבטל ולפסול את הטוב.

ויש לומר שזה הוא מקור לפירוש הבעל שם טוב על פסוק אחר בספר קהלת: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין מעשה טוב בלא חטא, ומה הוא החטא שאדם לא יוכל להמלט ממנו – הרגשת היש בשעת מעשה הטוב, ובפרט ברגע סיומו, כנודע בסוד אפר פרה אדומה מהבעל שם טוב (והיינו שענין זה מופיע בסיום הספר, ודוק). נמצא שפירוש הבעל שם טוב מחליט את פירוש חז"ל ל"אם טוב ואם רע", אך גם ממתיקו בכך שמתגלה שזה מקרה אבוד (= משיח), וממילא אי אפשר שהרע הדק שחייב להמצא בכל מעשה טוב יפסול את הטוב לגמרי, שהרי לא בא הקב"ה בטרוניה עם בריותיו, ואין להמלט מארס הנחש הקדמוני – הרגשת היש.

חז"ל מלמדים אותנו להזהר מרע גלוי בשעת מעשה הטוב. הבעל שם טוב מלמד אותנו איך להיות