|
ביאור על החת"ת היומי מאת הרב יצחק גינזבורג שליט"א ליום א ליום ב ליום ג ליום ד ליום ו ליום שבת חמישי: כל זה הוא סוד הענוה והבטול העצמי הרמוז ב-א זעירא של "ויקרא" כנודע. ה' יתברך יודע עוד בבטן את מי שעתיד להיות בטל אליו באמת, את מי שתמיד יחזיק את עצמו כקטן מאד מאד, כ-א זעירא. ידיעה זו גופא של ה' יתברך היא הקוראת למשה. נמצא ש"ויקרא אל משה" הוא אישור שמו כנ"ל – משעת יצירתו בבטן עלה ברצון לפניו יתברך שיקרא בשם משה דווקא (שעולה מים במספר קדמי – "מן המים משיתהו", מים ראשי תבות משה ירמיהו מרדכי, "מרדכי בדורו כמשה בדורו", וד"ל). נמצא שהקריאה – "ויקרא אל משה" – היא בסוד פרצוף העיבור (סוד כוונת "ויעבֹר", שדווקא בזה יש התגלות יג מדות הרחמים מכתר עליון, ד"נעוץ סופן בתחילתן" וד"ל), סוד "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". "וידבר הוי' אליו" הוא בסוד פרצוף היניקה (או ליתר דיוק, לקראת פרצוף היניקה כנ"ל, כאשר עומד לצאת מרחם; כאן דווקא נאמר "רחם", סוד פרצוף המדות דרחימו כו', משא"כ העיבור גרידא מכונה "בטן", מקום המוטבע בנפש, ודוק), סוד "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". "מאהל מועד לאמר" היינו "מועד" לשון יחוד ודעת, ו"לאמר" לאחרים דווקא, כנגד פרצוף המוחין – "נביא לגוים נתתיך", וד"ל. ואלו דברי הנעם אלימלך: "ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר". לכאורה היה ראוי לכתוב ויקרא ד' אל משה וידבר אליו, כדי שנדע מי קראו, ולא כן עתה ויקרא אל משה סתם, ואינו יודע מי קראו. אך הענין הוא דאיתא בזוהר "ויקרא כו' אלף זעירא", דהשכינה כשאינה במקומה אזי היא זעירא, ואז היו במדבר ועיקר מקום כבודו הוא בבית המקדש בירושלים, ולכן מתחילה נאמר "ויקרא אל משה", והיא אלף זעירא קרא אל משה, אך אחר כך כשכבר קראו, והיה משה רבינו עליו השלום מטה עצמו לעבודת הבורא ברוך הוא בכל יכלתו, והיה מקדש עצמו במאוד מאוד ובא למדריגה זו, "וידבר ה' אליו", שהוא שם הרחמים. וזהו שהתפלל דוד המלך עליו השלום "אתה ה' לעולם תשב", כי עתה בעוונותינו הרבים שהשכינה בהגלות כשהקדוש ברוך הוא רוצה לדין את ישראל צריך ברוב רחמיו לעמוד מכסא דין ולישב עליהם בכסא רחמים, אבל לעתיד לבא יהיה כולו רחמים גמורים ולא יצטרך לעמוד מכסא דין כלל ולשנות מכסא לכסא. ועל זה התפלל "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור", דעיקר שכינת כבודו יתברך הוא על הצדיקים, והתפלל לאמר אף על פי שנתמעטו הדורות, "אם ראשונים כו'", אף על פי כן יהיה כסאך עלינו בכל דור ודור ברוב רחמיך תחופף עלינו אור שכינתך אמן. והיינו כנ"ל שה-א זעירא היא הקוראת למשה, והוא בקטנות, היינו בסוד גלות השכינה, שאזי הכל חוזר לפרצוף העיבור (עיבור לשון עברה כנודע), ואחר כך עולה משה במדרגה ל"וידבר הוי' [שם הרחמים, היינו סוד 'מרחם', ההגעה לפרצוף המדות כנ"ל] אליו" (ואחר כך ל"מאהל מועד לאמר", לפי הסברנו הנ"ל, בחינת חב"ד, בעוד שבדברי הנעם אלימלך מוזכר בפירוש רק עד בחינת חג"ת, וד"ל). ודוד, הקטן (סוד ה-א זעירא דמשה), התפלל שתמיד "בכל דור ודור ברוב רחמיך תחופף עלינו אור שכינתך", וד"ל. להמשך |