|
ביאור על החת"ת היומי מאת הרב יצחק גנזבורג שליט"א "וזאת הברכה" ראשון: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו". בכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו ע"ה (תניא פמ"ב), וניצוץ זה מאיר בכל רמח אבריו ושסה גידיו, כמנין מצות תורתנו הקדושה, תורת משה רבינו שעולה תריג. הארה אלקית זו המאירה בכל הויתו של יהודי היינו ברכת משה את בני ישראל (להיות כאו"א מישראל חדור כולו באור הוי' אלהי ישראל שעולה אף הוא תריג, בסוד "שובה ישראל עד הוי' אלהיך", עד שהוי', שלמעלה מהטבע, יהיה אלהיך, הטבע שלך, כנודע בשם הרב המגיד נ"ע). אך כדי שברכת משה תאיר ותנהיג את כל חיי האדם צריך האדם להיות "לפני מותו" (עיין רש"י, ד"אם לא עכשיו אימתי", לא להפסיד ברכת רגע זה, "הזדמנות פז" שלא היתה מעולם ולא תהיה לעולם, לומר שכעבור רגע רגע זה מת), כלומר להיות בתנועה של תשובה אמיתית לה', בבחינת "שוב יום אחד [עם בהירות של אחד יחיד ומיוחד לנגד עיניו תמיד] לפני מיתתך". לפני מיתתך עולה אחד ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יחודא עילאה) פעמים ועד ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה). שוב יום אחד לפני מיתתך עולה אחד פעמים אם כל חי (בינה, עומק אחרית, מקום התשובה), ללמד שתשובה זו היא מקור חיים בגימטריא וזאת (נעוץ תחילת הפסוק, וזאת, בסופו, לפני מותו). כח העתים של קהלת פותחים ב"עת ללדת ועת למות", לרמוז ש"לפני מותו" היינו "עת ללדת", הזמן המתאים ביותר להאיר בנפש אור חדש. זוהי ברכת משה איש האלהים, הכוללת מאה ברכות בכל יום (שנתקנו על ידי "דויד איש האלהים", בסוד מלך המשיח שנשמתו משה וגופו דוד כנודע), שבצירוף לתריג מצות עולה הכל תשובה (סוד אורות וכלים). והנה, כשם שסוף הפסוק, "לפני מותו", רומז לעבודת התשובה, כך סופי התבות של כל הפסוק עו' תשובה תשובה, כנגד תשובה תתאה (תשובה מיראה) ותשובה עילאה (תשובה מאהבה). והנה, חז"ל דרשו "לפני מותו" שלא חשש משה רבינו למלאך המות שעמד לפניו בבואו להמיתו אלא כפתו והתעצם כולו לברך את ישראל. והוא מצד תוקף הביטול של משה רבינו, בחינת כח מה שבו (יש בפסוק מה אותיות, כאשר ב-ז התבות "וזאת הברכה אשר ברך... ישראל לפני מותו" יש כח אותיות, ע"ד ז התבות ו-כח האותיות של הפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שפותח ב-ב רבתי, לשון ברכה). מי ששב בתשובה שלמה תוך כדי ביטול במציאות ממש לקיים את רצון אבינו שבשמים לברך את בניו ב"פי שנים" מרוחו (עיין העמק דבר), לו ראוי להקרא "איש האלהים" (איש האלהים עולה בן עמרם, בן לעם רם הראוי להתברך ממקור הברכות, רוממות העצמות. וכן משה איש האלהים ס"ת משה ואותיות שניות איש, שניהם מלמטה למעלה, אור חוזר, לקראת משה איש האלהים מלמעלה למטה, אור ישר. זו הפעם הראשונה בתנ"ך שנאמר על נביא ה' "איש האלהים", וכידוע שהכל הולך אחר הפתיחה, לומר שכל נביא האמת, אוהב עם ישראל באמת, גם בשעת התוכחה, זוכה מכחו של משה להקרא אף הוא "איש האלהים"). יחוד זה של ביטול במציאות ותשובה היינו בסוד תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, מכח הגבורה דעתיק השורה במוחא סתימאה דאריך, שמשם נמשך התוקף העצמי, הכח של המה (כח ר"ת כתר חכמה). והנה, בטול תשובה עו' שלמות הג"ר כתר חכמה בינה, קדש הקדשים, מקור הברכות לישראל שני: "לבנימן אמר ידיד הוי' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". בנימין זכה שיבנה בית המקדש בחלקו. על בית המקדש הראשון נאמר "ישכן לבטח עליו". על בית המקדש השני נאמר "חפף עליו כל היום". ועל בית המקדש השלישי לימות המשיח נאמר "ובין כתפיו שכן" (רמב"ן ע"פ חז"ל). השראת השכינה בבית המקדש הראשון הוא בסוד "אלהי אברהם" – חכמה; בבית המקדש השני הוא בסוד "אלהי יצחק" – בינה; בבית המקדש השלישי הוא בסוד "ואלהי יעקב" – דעת. כללות ענינו של בית המקדש הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". והנה ידוע שחב"ד הן בסוד כלל ופרט וכלל – הכלל הראשון הוא "ישכן", י שכן, חכמה, והכלל האחרון הוא "שכן", דעת, ואילו הפרט שבאמצע הוא "חפף וגו'" (חכמה המתפרטת, בבינה, לפרטי פרטים, ואעפ"כ חופפת בבחינת מקיף מלמעלה ואינה שוכנת בפנימיות) מלשון חפיפה, לשון "נזיר חופף ומפספס" (נזיר מב, א), כאדם המתחכך מחמת דאגה שאינו משיג חפצו, שהרי לא שרתה שכינה במקדש שני, שעל כן לא כתיב בו שכן. והנה, העיקר הוא מקדש העתיד, מהרה יבנה בחלקו של בנימין על ידי מלך המשיח, בחינת "ובין כתפיו שכן", בחינת דעת הוי' שעולה כתף (ותרין כתפין בסוד "אל דעות הוי'", שכאשר שורה דעת עליון [דעת הנעלם] בדעת תחתון [דעת המתפשט] בין כתפין מתחלקת דעת תחתון לתרין עטרין חו"ג בתרין כתפין, וד"ל). והוא ענין היעוד של ימות המשיח – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (סוד "ומעין מבית הוי' יצא וגו'", "מים חיים מירושלם"). בין כתפיו שכן עולה דעת דעת, כנגד שתי הדעות הנ"ל. ידיד הוי' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן עולה אלף (אורות, "האלף לך שלמה") דעת דעת, ודוק. בסוף פרק קמא דבבא בתרא (יז, א) "תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב... בנימין בן יעקב דכתיב ולבנימן אמר ידיד הוי' ישכון לבטח עליו", ופירש"י &quo |