א

עשרה בטבת - צום עצמי

עשירי בטבת דוחה שבת

ישנן כמה תעניות אותן אנו מתענים לזכר חורבן ירושלים וממלכת ישראל בארצו - על פי סדר השנה: צום גדליה, צום עשרה בטבת, צום י"ז בתמוז וצום תשעה באב. על פי הנגלה כל אחד מצומות אלו הוא תענית וזכרון לאירוע רע ומכאיב, אירוע של חורבן. אמנם, על פי פנימיות התורה, בכל דבר הנראה רע מסתתר דבר טוב, ועל ידי התבוננות וחיפוש נוכל לגלות את הפרי הטוב המסתתר בקליפה הרעה - נוכל לגלות את הכח אותו שואבים אנו מיום כזה.

מבין התעניות אותן הזכרנו ישנו יחוד ו'יתרון' דווקא לעשירי בטבת. ב'בית-יוסף' הובא (בשם ה'אבודרהם') כי תענית עשירי בטבת דוחה את השבת. אכן, להלכה אין לדבר תוקף משום שבלוח לפיו אנו נוהגים לא יתכן כי יום י' טבת יחול בשבת. אמנם, עצם קיומו של דין כזה מצביע על יחוד ותוקף הקיימים דווקא ביום זה, עד שהוא תקיף אף יותר מתשעה באב - יום חורבן הבית (אשר נדחה מפני השבת).

כאסמכתא לחובה לקיים את צום עשרה בטבת דווקא ביום בו חל - אף אם חל בשבת - מובאים הפסוקים מספר יחזקאל: "ויהי דבר הוי' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם, כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה". מפסוק זה אנו למדים כי דווקא בעשירי בטבת ישנה הדגשה מיוחדת - ואף הדגשה כפולה - כי יש לקיימו "בעצם היום הזה" ואין לדחותו, אף אם חל בשבת.

בלשון החסידות נאמר כי יש ביום זה תוקף עצמי, תוקף של "עצם היום" שאיננו ניזוז ממקומו. כאשר אנו למדים שיש ליום 'תוקף עצמי', אנו מבינים כי ניתן ללמוד ממנו תוכן וסגולה שיש דווקא ביום זה, כלומר: כל מה שקורה ביום זה הוא עצמי לו ונלמד ממנו, ולא רק מקרה ואירוע שחל בו במקרה. מכיון שכך, אין 'אירועי היום' נדחים לתאריך אחר, אלא חלים תמיד בו ונותנים כח דרכו. לקמן נבין עוד יותר, בעז"ה, מהי משמעותו של 'תוקף עצמי'.

יום העשור וצום העשירי

כאשר מנסים אנו לעמוד על שרש הדברים, עלינו לפנות בתחילה אל הצום היחידי הנוסף הדוחה את השבת - יום הכיפורים (שהוא הצום היחידי מדאורייתא). גם על יום כיפור נאמר בהדגשה מיוחדת כי חל הוא בעצם היום - "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם... וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני הוי' אלהיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה... וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה..." - ועד שדרשו חז"ל ש"עצומו של יום מכפר".

כתוב כי יחודו של יום הכיפורים הוא היותו "יום העשור" - יום שחל דווקא ביום העשירי בחדש - "העשירי יהיה קדש [''קדש' - מלה בגרמיה', שעל כן אין לדחותו] להוי'". זהו יום של שלמות שחלק מעצם ענינו הוא חלותו דווקא ביום העשירי, ללא כל דחיה. בענין זה מצטיין ביותר צום עשרה בטבת - היום העשירי בחדש העשירי - יום שיש בו תוקף עצמי (כפול) של המספר עשר (שהוא "קדש להוי'"). כאשר השנה מלאה (כלומר: כאשר החדשים חשון וכסלו מלאים) הרי שיום י' טבת הוא היום המאה בשנה - יום שיש בו שלמות של עשר, התכללות של עשר פעמים עשר (102). בהתכללות זו יש יפי (= 100) מיוחד, יפי של י פעמים י.

במספר מאה יש שלמות מיוחדת, זהו מספר שהוא תכלית המעלות - תכלית חיי האדם. בפרקי אבות אנו מוצאים: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" , כלומר: מאה שנים הם סוף חיי האדם.
החסידות פירשה משנה זו למעליותא: "בן מאה" עבר כבר את כל המעלות, וכעת "כאילו מת" - ואין לו כבר תאוות לעולם הזה (והוא על דרך "'זאת התורה אדם כי ימות באהל' - אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית את עצמו עליה"), "ועבר" - כחו של זה שעבר את כל מעלות העולם הוא היכולת לדלג ולעבור מעל כל מכשול, ללא התקלות בו (בלשון החסידות: "לכתחילה אריבער", והוא על דרך "'אברהם העברי' - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"), "ובטל מן העולם" - שכל העלם היש הנברא שבעולם כבר בטל מבחינתו, ואין הוא מעלים על האין הבורא אותו (והרמז: "ובטל מן העולם" = רפח, שגמר לברר רפח ניצוצין קדישין, שבהיותם שבויים בקליפה ישנו להעלם העולם על האור, אך כאשר מתבררים מתבטל ההעלם).

לפי הסבר זה יכולים אנו להבין כי י' טבת הוא יום בו נשלמות המעלות, ואזי החורבן שבו איננו רק חורבן ומיתה, אלא יש בו ממד של התעלות מעל העולם - של גילוי התוקף העצמי שאינו נוטה אחר המציאות הגלויה.

באופן אחר, יכולים אנו להבין כי יום זה הוא היום בו נשלמה ירידת האדם מכל המעלות שנתגלו מראש השנה, יום בו 'נוחת' האדם אל תוך המציאות האפרורית של השנה, של חיי יום יום ארציים. גם בכך יש תוקף עצמי - כאשר מגיע האדם לקרקע יכול הוא להתחיל לפעול פעולות אמיתיות, עצמיות, ולא לחיות באשליות ובגילויים חיצוניים של התלהבות. מן האדם נקלפת כל 'אוירה' ו'הארה', והוא עוסק בדברים עצמם (וכאן, כפי שנסביר לקמן, תופס האדם את המשמעות של החורבן לגבי עצמו - ולא רק כאירוע מצער, מעורר רגש - וממילא מוכן לעסוק בעצם הענין, ברצון לתיקון ובנין המקדש).

ובצורה בוטה עוד יותר - עשירי בטבת הוא היום בו תמה ההתדרדרות - הוא הנקודה הנמוכה ביותר של השנה, נקודת השפל. בסליחות לעשירי בטבת מסיימת הסליחה העיקרית כל חלק בפזמון החוזר: "... מעת הודחו והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור עד החדש העשירי". לפי פיוט זה, החודש עד אליו הולכים וחסרים כל הדברים הוא חדש טבת - חודש בו מגיעים לירידה מלאה מכל הדרגות שעדו בר"ה.

צום העשירי - על מה?

בגמרא אנו מוצאים מחלוקת לגבי פירושו של 'צום העשירי' בפסוק המנבא אודות היפוכם של הצומות ליום חג - "כה אמר הוי' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו":

אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואני אין דורש כמותו:
"צום הרביעי" זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר, שנאמר: "בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר" , ואמאי קרי ליה "רביעי"? רביעי לחדשים. "צום החמישי" זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו, ואמאי קרי ליה "חמישי"? חמישי לחדשים. "צום השביעי" זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, ואמאי קרי ליה "שביעי"? שביעי לחדשים. "צום העשירי" זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: "ויהי דבר הוי' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם", ואמאי קרי ליה "עשירי"? עשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן? כדי להסדיר חדשים כתקנם.
ואני איני אומר כן, אלא: "צום העשירי" זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר" , ועשו יום שמועה כיום שריפה. ומראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון, אלא שהוא מונה לסדר חדשים, ואנו מונה לסדר פורעניות.

לפי שיטת רבי עקיבא הרי שצום עשרה בטבת הוא צום על תחילת החורבן. לפי שיטת רבי שמעון "צום העשירי" מדבר על התאריך חמשה בטבת (וראה עוד לקמן בשאלת זמנו של יום הצום לשיטת רבי שמעון), והוא צום על השמועה על החורבן, שעשוה כיום החורבן עצמו.

נעוץ תחילתן בסופן

ההלכה נפסקה כרבי עקיבא - אנו צמים ביום עשרה בטבת זכר לכך שהובקעה העיר. אמנם, אנו יודעים כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", וכי כאשר אנו מנסים להבין את משמעותו הפנימית של היום עלינו להתבונן בדברים גם לפי שיטתו של רבי שמעון (ובפרט ש"מראין דברי מדבריו"), ולהבין מה עולה לנו משתי השיטות יחדיו:

אנו מבינים כי ב"צום העשירי" יש משמעות של תחילת החורבן, כפי שיטת רבי עקיבא - לפי שיטה זו הרי שהעצמיות שבצום נובעת מהבנה כי "בתר רישא גופא אזיל" וכי מהרגע בו החל המצור כבר נגזרה הגזרה, ושאר החורבן אך נובע 'בדרך ממילא' מיום זה (והם 'מקריים' ביחס ליום זה, שעל כן נדחים מיומם כשחל בשבת). לפי שיטתו של רבי שמעון הרי ש"צום העשירי" מציין דווקא את סוף החורבן, את היום בו הגיעה השמועה כי נשלם החורבן. לפי שיטה זו עצמיותו של היום היא בהיותו חותם החורבן, היום בו נכלל החורבן כולו ב"יום השמועה".

אם נשלב את שתי השיטות הרי שב"צום העשירי" - הצום של חדש טבת, החדש העשירי - נסגר כל מעגל החורבן, מתחילת המצור ועד שמועת החורבן, שהיא סיום החורבן ממש. חדש טבת הוא החדש בו "נעוץ סופן בתחילתן" וסיום החורבן מגיע וסוגר מעגל עם תחילתו. לפי דבר זה נאמר כי תוקפו העצמי של "צום העשירי" נובע מכך שחדש טבת הוא החדש המאחד בתוכו את כל מעגל החורבן - מי' טבת בו צרו על ירושלים ועד ה' טבת (לאחר כל ארועי החורבן) בו הגיעה שמועת החורבן לבבל.

החודש אשר בו חלים "עומק ראשית" ו"עומק אחרית" של החורבן הוא החודש אליו שייך בעצם החורבן, וכידוע שעצם הדבר משתקף ביותר דווקא בקצוות - תחילה וסוף - "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן [ולא באמצעיתן]" (וכן אנו מוצאים בפסוק על י' טבת את גילוי עצם היום בתחילה ובסוף: "עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה"). ועוד, יתר על כך, הרי אין אנו מוצאים כי על פי שיטת רבי שמעון יש צום בה' טבת, ומסתבר לומר כי גם לשיטתו דחו ואיחדו את צום ה' טבת עם צום י' טבת (בו ציפו לצום ממילא משום שכבר מתחילת המצור נקבע כיום אבל). אם כך, הרי שיום י' טבת בעצמו מאחד את כל עוצמת החורבן שבחודש טבת, והצום העצמי שבו הוא על מעגל החורבן כולו.

אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה

בפנימיות יותר, מעגל החורבן מתחיל מ-י בחדש טבת ונגמר ב-ה בחדש טבת. אם כן היחוד של תחילת המצור - י - ושמועת החורבן - ה - יוצרים יחוד של שם י-ה, אחד משמותיו של הקב"ה שאינם נמחקים. וכן אותיות אלו הן תחילת שם הוי' ב"ה, ומסמלות בתוך שם הוי' ב"ה את החלק הנסתר - "הנסתרות להוי' אלהינו" (בניגוד לאותיות ו-ה - "והנגלות לנו ולבנינו") - מכיון שהחורבן בחיצוניותו הנגלית הוא רע, אך בפנימיותו הנסתרת יש בו תקוה ואור חדש, כדלקמן.
הדברים מוסברים בספר התניא, שם מבואר כי שרשם של היסורים הוא בשם י-ה, ובעצם הם טוב נעלם. אמנם, מכיון ששם זה הוא נסתר, גם הטוב נסתר, ובחיצוניות נדמית ההארה לעולם כיסורים:

והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא, ואפילו "בני חיי ומזוני", מודעת זאת לכל מאמר רז"ל: "כשם שמברך על הטובה כו'". ופירשו בגמרא "לקבולי בשמחה" כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית. כי גם זו לטובה, רק שאינה נראית ונגלית לעיני בשר, כי הוא מעלמא דאתכסי', שלמעלה מעלמא דאתגלייא שהוא ו"ה משם הוי"ה ב"ה, ועלמא דאתכסיא הוא י"ה. וזהו שכתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו'".

בהמשך הדברים מוסבר בתניא כי ע"י ההכרה הפנימית כי גם (ובעיקר) בעצם היסורים מאיר עצם הטוב העליון של ה' זוכים לאור הגדול לעתיד לבא, לאור הגאולה בו יהפכו התעניות לימים טובים:

ולכן אמרו רז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה, כדכתיב: "כי טוב חסדך מחיים וגו'" וקרבת ה' ביתר שאת ומעלה לאין קץ, בעלמא דאתכסיא, כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון, ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא, שהיא יציאת חמה מנרתיקה שהיא מכוסה בו בעולם הזה, ולעתיד תתגלה מכסויה, דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו בצל החכמה, שהוא בחינת צל ולא אורה וטובה נראית, וד"ל.

יכולים אנו להביא רמז ל"אתהפכא חשוכא לנהורא" - הפיכת החשך לאור והרע לטוב הצפויה בתענית י' טבת, דווקא מתוך ההעמקה וההתבוננות בסוד הטוב הנסתר הנשפע משם י-ה. הזכרנו כי מסתבר לומר שגם אליבא דרבי שמעון נדחתה תענית ה טבת ל-י טבת, משום שכבר היתה סיבה לצום ביום זה. לפי זה יכולים אנו להמשיך את הרמז של יחוד י-ה ולומר כי בסופם חוזרים הדברים שוב ל-י ("העשירי יהיה קדש להוי'" כנ"ל), ואזי ישנו הכח לומר "יהי אור" ולהפוך את החשך והצער לאור ויום טוב. בפנימיות יותר נאמר כי עצם החזרה של יחוד י-ה - תחילת וסוף החורבן - שוב לתחילה מלמדת על אמונתנו החזקה ש"אין רע יורד מלמעלה", וכי בוודאי כבר מתחילה גנוזה היתה תכלית טובה בחורבן.

י-ה - יחוד או"א בשם החכמה

כפי שמוסבר בקבלה שמות ה' השונים מקבילים לספירות העליונות. שם י-ה מקביל לספירת החכמה - וכפי שנרמזו הדברים בקטעים שציטטנו מתוך ספר התניא. אמנם, אנו יודעים כי בתוך שם הוי' ב"ה רומזות אותיות "הנסתרות" - י ו-ה - לספירות חכמה ובינה. על פי הקבלה נקראות הספירות חכמה ובינה "עומק ראשית" ו"עומק אחרית" - כפי ההבדל כאן בין שיטות ר"ע ור"ש. גם כאשר נשים לב להבדל הפנימי בהתיחסות ל"צום העשירי" בין שיטת ר"ע לשיטת ר"ש הרי שזהו ההבדל בין שיטותיהם:

על פי דברי רבי עקיבא התענית בכל מקום היא על האירוע שנראה לעין, על עצם המצור במציאות. כח החכמה הוא כח של קליטת המציאות כמות שהיא, כח של ראית המציאות ללא עירוב אישי. לעומת זאת שיטתו של רבי שמעון היא כי התענית היא על השמועה, אצלו ההתיחסות היא למצב האישי שנוצר בעקבות המאורע, ולא לראית עצם המאורע. כח השמיעה הוא כח של התבוננות פנימית, של הבאת הדברים אלי - לתוך אזני, ולא שליחת המבט החוצה, הכולל יציאה מעצמי (לפי מאמר אדמו"ר הזקן: "'צאינה וראינה' - צא אני וראה אין"). כח הבינה הוא מעבר מן הבחינה האובייקטיבית של המאורע לבחינה סובייקטיבית - בדיקת ההשתמעויות הנובעות מן המאורע.

על מנת להבין את הדברים נאמר כי במובן מסוים הרי שהסתכלותו של רבי עקיבא היא נקודתית (וראה בפרקים הבאים בסוד נקודת החכמה), היא מסתכלת על המאורע כמאורע של עבר ("עומק ראשית"), מאורע שהיה ואנו מתיחסים אליו כצופים. אמנם, מאידך, הסתכלות כזו מרויחה את הצער על עצם האירוע שהיה, ולא על האחריות האישית או ההפסד האישי ממנו. לעומת זאת ההסתכלות של רבי שמעון היא הסתכלות אישית פנימית, וממילא תמידית. קליטת המאורע והקשר שלו אלי היא הנותנת את ההבנה כי ביחס לבית הבחירה הרי ש"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו החריבו" - תודעת והפנמת האירוע כקשור אלי, כמתחולל בי בכל עת.

אם כך, האם האותיות י-ה שבחדש טבת משקפות את ספירת החכמה (- שם י-ה) או את החכמה והבינה (- האותיות י-ה שבתוך שם הוי')? אנו יכולים לומר כי כאשר מסתכלים על השיטות בדרך פרט, הן מקבילות לחכמה ובינה, אך בדרך כלל מדובר בחכמה ובינה שבתוך החכמה עצמה - כפי שנרמז בקטעים שהבאנו מן התניא אודות "צל החכמה". בלשון הקבלה נאמר: בתוך ספירת החכמה קיימים פרצופי אבא ואמא עילאין - חו"ב שבחכמה (בלשון ספר יצירה: "הבן בחכמה") - ומולם, בתוך ספירת הבינה קיימים פרצופי ישראל סבא ותבונה - חו"ב שבבינה (בלשון ספר יצירה: "חכם בבינה"). אצלנו מדובר ביחוד העליון - חו"ב שבחכמה, או"א עילאין - כרמוז גם בכך שבסופו של דבר חוזר הכל ל-י טבת, היום היחיד בו מתענים בפועל (כנ"ל).