י"א טבת ס"ח – התוועדות לפעילי חב"ד בצבא – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בהמשך "באתי לגני", של הרבי הקודם ושל הרבי, אחד הנושאים זה שיש שלושה פירושים במלה "צבא" בתנ"ך – לשון חיל, לשון זמן מוגבל ("הלא צבא לאנוש עלי ארץ", שלכל אחד יש את הזמן המוגבל שלו על הארץ), צביון (כמו בסיום מע"ב, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", וחז"ל אומרים "לצביונם נבראו"). שלושת הפירושים הללו תופסים פרק שלם בהמשך, שהוא החיבור בין הרבי הקודם והרבי שלנו, הרבי שליט"א. כל הנצחון (כעת יוצאים מ"דידן נצח", ה' טבת, החג שנוסף בדור שלנו), הקשור עם המושג צבא ועם בזבוז האוצרות (שהמלך מוכן לבזבז מה שאצרו אבותיו ואבות אבותיו כדי לנצח את המלחמה), והמלחמה ונצחון המלחמה, זה המסר העיקרי של חב"ד בדור שלנו. לכן אפשר לומר שמי שזוכה להיות רב או משפיע בקרב אנשי צבא יהודים יש לו תפקיד גדול וחשוב ביותר.

כשעובדים עם חילים צריך שאנחנו וכל המושפעים ידעו את הקשר בין הענינים האלה של צבא – להיות חיל, ושיש זמן מוגבל לכל דבר, ושצריך להיות צביון נכון. נתחיל מסיפור קצת אישי, שפעם אחת הרבי כתב לי לגבי מסגרת של ישיבה שהעיקר זה לשמור על המטרה והצביון. שתי מילים שהרבי מאד אהב – לכל דבר ולכל תפקיד יש מטרה ויש צביון. בכל תפקיד צריך לכוון למטרה, בשביל מה הרבי שם אותך כאן, וגם לדעת שהמטרה היא עם צביון מיוחד – שלכל תפקיד יש את הצביון שלו. צביון זה תמיד מגוון, זה אף פעם לא דבר שהוא רק צבע אחד, זה מגוון של צבעים, זה תפארת. כמו שמבואר בחסידות שגוון אחד אפילו אם יפה זה לא יפי אמיתי, זה לא תפארת, ותפארת זה מגוון. במאמר מסביר שהצביון של עם ישראל זה מיושבי האהל הנעלים ביותר ועד ליהודים הפשוטים ביותר, ובמובן מסוים חידוש המאמר – שהוא החידוש של מלך המשיח – הוא החיבור בין היהודים הכי פשוטים, החילים הכי פשוטים, לבין הגאונים הגדולים והאנשים עם הפלאפלים הרבים על הכתפיים שלהם. צריך ליצור בתוך הבסיס של הצבא צביון שזה יחסים נכונים בין הדרגות. הצבא חייב להיות עם דרגות – שזה נושא בפני עצמו, שצריך לייחד לו שיעור בפני עצמו, איך כל הדרגות מכוונות כנגד הספירות, ועליה בדרגה זה עלית ספירה, אך את זה נשאיר להזדמנות אחרת. על כל פנים, צריך דווקא הרבה דרגות, אבל מי שיש לו חוש איך זה עובד ביחד – זה צבא מלשון צביון. צבא מלשון זמן מוגבל זה מה שאמרנו, שכל מבצע יש לו זמן מוגבל. צבא בנוי על מבצעים, והרבי אימץ את המונחים הצבאיים – חוץ מזה שכל חב"ד זה צבא ומס"נ וכו' – טנקים, מבצעים וכו'. אולי הכי חשוב זה עצם המלה מבצע, שהרבי לקח מהצבא כאן בארץ ועשה מזה את כל התנופה של תנועת חב"ד, שזה הכל מסביב למבצעים – צריך לצאת למבצעים. צריך לדעת שלכל מבצע יש זמן מוגבל. זה גם חיבור בין צביון לזמן מוגבל – לכל דרגה יש זמן מוגבל, ואז או שאתה מתקדם או שאתה הולך הביתה. זה ראש נכון, חייבים להתקדם, חייבים לדעת שיש לי זמן מוגבל להיות כאן ולמלא תפקיד מסוים כאן – תוך כדי הזמן שקצבו אני צריך למלא איזה תפקיד – אבל צריך להתקדם הלאה.

יש ווארט מפורסם של הרבי הצ"צ שאיני מחזיק משלושה זקנים – מלמד זקן, חיל זקן וחסיד זקן. מלמד זקן לא היה מגיע לזקנה, אלא מת מזמן – מלמד צריך להיות עם מס"נ לילדים, אין מאמץ נפשי וגם גופני-פיזי מהתמסרות לילדים, ואם היה מלמד מסור לא היה מאריך ימים, לכן איני מחזיק ממנו כשהוא זקן. חיל – הכוונה לחיל פשוט, טוראי – שנשאר זקן בתפקיד אחד ולא מתקדם סימן שהוא לא שוה, בצבא חייבים להתקדם. ההתקדמות היא תוך הראש של "הלא צבא לאנוש עלי ארץ", שיש זמן מוגבל וצריך להזדרז ולהתקדם. בכלל, יש כל הזמן מבצעים – צריך כל הזמן להתקדם ליעדים, לנצחון. צבא שאין לו חזית, שאין לו מלחמה, והוא יושב על השמרים – הוא מתנוון. תוך כדי שהצבא מתנוון מתהפכות היוצרות אצל האנשים, כל התפיסות, וכמו שבגוף או שמערכת החיסון לוחמת נגד החידקים הרעים שפולשים לתוך הגוף או, אם היא לא בריאה, היא מתהפכת להלחם נגד הגוף עצמו, והורגת את התאים הבריאים בגוף ח"ו. כך זה בצבא – שבכלל קשור לספירות נו"ה, שקשורות למערכת החיסון בגוף, בשיעור הקומה של עמ"י – או שיש לו יעדים, או שלא יודע מה הוא עושה וממילא מתחיל להלחם נגד עצמו. כלומר, להיות חיל זה דורש יזמה – מחד אין מי שצריך קבלת עול ובטול יותר מחיל (וזה גם קשור מאד לחסידות חב"ד), ולאידך זה דורש יזמה ורצון להתקדם (זה קצת פלא, הייתי חושב שלהתקדם זה גאוה וישות, ומי שהוא בבטול למה צריך להתקדם? זה לכאורה דבר והיפוכו, אבל זה אולי הסוד של הצבא, שצריך כל הזמן בטול למי שמעלי, המפקד העליון שלי, אך בשביל להיות מוצלח בשבילו זה רק אם אני מתקדם, גם בדרגות של הצבא עצמו, כל הזמן צריכה להיות תנועה כלפי מעלה). הזקן השלישי שהצ"צ לא החזיק ממנו זה חסיד זקן, כי חסיד אמיתי אף פעם לא מזדקן – אינו כזה דבר חסיד זקן, חסיד נשאר צעיר.

כמובן שכל הדברים הללו קשורים ביחד, אם הצ"צ כרך אותם ביחד זה אומר שצריך להיות חסיד בתוך החיל (גם מפקד שהוא איש זקן אין לו מה לעשות בצבא, צריך להית צעיר) וכנראה שיש גם איזה תפקיד של 'מלמד' בתוך הצבא – שאתה עוסק עם מי שתחתיך ולוקח עליו אחריות, מלמד אותו. כנראה שיש קשר בין כל הענינים האלה – המלמד והחיל והחסיד. המלמד זה מס"נ עבור הזולת, שברגע שהוא שמע את הווארט של הצ"צ והוא חסיד שלו וגם מלמד בחיידר אז הוא יתבייש מאד לחיות הרבה שנים. כלומר, שאם הוא מסכים לקבל על עצמו להיות מלמד הוא צריך למות אם הוא מלמד טוב – לקבל כזה תפקיד זה מס"נ, ללכת על מס"נ. חיל חייב להתקדם. אבל אם הוא יהיה חסיד אמיתי זה פותר הכל – הוא אף פעם לא מזדקן, הוא נשאר צעיר, וזה פותר את כל הבעיות.

בכל אופן, נחזור לסכם את הענין של שלושת הפירושים של הצבא – חיל, זמן מוגבל, צביון. בפירוש הרבי כותב שצביון זה כמו ספירת התפארת, שזה מגוון, והמגוון זה מהגדולים עד הקטנים. צריך לעבוד ביחד בשמחה – צביון זה גם משהו שמח, שכולם צריכים להיות שמחים, מהמפקדים הכי גבוהים ועד לחילים הכי פשוטים. להיות חיל, לצאת לקרב, זה גבורה. אז אם הפירוש של צביון זה בפירוש תפארת, הפירוש של צבא במובנו הפשוט זה להיות גבור, להיות מוכן לצאת לקרב, כמו שהרמב"ם פוסק את ההלכה שאחת ההלכות של חיל שאסור לו לפחד משום דבר, אסור לפחד בשעת הקרב – זה ספירת הגבורה. מה שנשאר זה הפירוש של הזמן המוגבל, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ", אז כדי להבין מה זה בדיוק, מה הראש של הזמן כאן, הרבי מביא עוד פסוק – "ימים יוצרו ולו אחד בהם". זה פסוק מקביל, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ", לכל אחד יש את הזמן המוגבל שלו לשרת בצבא, ו"ימים יוצרו ולו אחד בהם", ה' נתן לכל אחד מספר ימים שנחוץ למילוי השליחות, ופסוק זה גם מחדש מה התפקיד, מה המכנה המשותף של כל השליחויות של כל היהודים בעולם, זה "ולו אחד בהם", להמשיך את ה"אחד" בכל הימים, "בהם" (על דרך "גוי אחד בארץ", שמחדיר את ה"אחד בארץ"). הפסוק הזה מסביר מה התכונה כאן.

מי הראשון שדאג למלא את כל ימיו בתודעה של "אחד"? זה אברהם אבינו, היהודי הראשון, בו נאמר "כי אחד קראתיו" ו"אחד היה אברהם". לגבי ימים, על אברהם כתוב "זקן בא בימים" – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה", הוא ייקר והחשיב מאד מאד את הזמן, יש לו תודעת זמן, וכל יום שהוא משרת בצבא שלו, בעולם הזה, הוא ממלא את היום (זה נקרא אריכות ימים, כמבואר בחסידות שזה לא לחיות הרבה זמן אלא שכל יום יהיה ארוך, מלא וגדוש בקיום המבצעים של ה' בעולם), וזה ממלא את העולם הזה, "עלמא דשקרא" (שמשקר ולא מגלה שה' אחד יחיד ומיוחד), עם "אחד". הוא ממלא את ה"אחד בהם", בימים שה' נותן לו, וזו דווקא העבודה של ספירת החסד, שאברהם אבינו הוא החסד. יש כאן גמילות חסד עם שנים – גם עם הקב"ה (בקיום מצוות אנו גומלים חסד כלפי שמיא, כביכול), וכ"ש וק"ו שגומלים חסד עם המציאות, עם עם ישראל, כי יהודי שהוא בגלות ואין לו את ה"אחד" חייו אומללים. יהודי בלי ה"אחד" הוא מסכן – או שהוא מתוסכל במודע או שמתוסכל שלא במודע, אבל הוא לא שמח.

איך יודעים את זה? ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שהוא, אגב, פסוק של חילים – שרק בזכות ק"ש, אם חיל יאמר ב"פ ביום, ה' מבטיח לו שינצל מכל סכנות המלחמה, ובזכות זה אנו מנצחים במלחמה, וכך כמובן גם בתפלין בהם כתובה ק"ש, כנלמד מברכת "וטרף זרוע אף קדקד") שתי אותיות גדולות – עד, צריך להעיד לעצמו, לנפשו הבהמית, לכל העולם, לכל החילים שתחתיו (ואם יש מעליו מפקד שלו יודע, גם לו צריך להעיד) שה' אחד. יש לקב"ה משפט נגד העולם והוא זקוק לעדים, ו"אתם עדי נאם הוי'" – אנו אומרים עדות על ה' שהוא אחד. חוץ מאותיות עד נשאר מאותן מילים אותיות אשמח. רק יהודי שמסוגל ומצליח להעיד על אחדות ה', "ולו אחד בהם", להמשיך את האחד בתוך הימים שלו, הוא שמח – "אשמח". אם לאו, יהודי שאין לו את העבודה הזאת להעיד על ה' ובכך להמשיך את תודעת האחדות בתוך המציאות, כמו שאמרנו קודם – שזה עושה טובה לקב"ה מחד, וזה חסד עם כל העולם – בכך תלויה שמחת החיים שלו, או שהוא יהודי שמח או יהודי אומלל. זה במיוחד בצבא, במיוחד תפקיד הרבנים של הצבא, החסד הזה. כפי שנסביר, כל המטרה של כל היהודים – ובמיוחד חילים – זה ה"ימים יוצרו ולו אחד בהם", "הלא צבא לאנוש עלי ארץ".

אם כן, שלושת הפירושים הללו של צבא זה חג"ת, זה "אין קורין אבות אלא לשלשה", אברהם יצחק ויעקב. הפירוש של ייקור הזמן – שהרבי הריי"צ אומר שהוא ההגדרה של 'פנימי' – זה אברהם. יש 'פנימי' ויש 'חיצון', ואחד הענינים שבחור לפני שמתגייס שצבא – ומתכוונים לצבא של המשיח (ורבנים צבאיים צריכים לעשות סביבם צבא כזו) – שמגיע לגיוס כחיצון וכל העניןשל הצבא זה להפוך בן אדם, בחור, מחיצון לפנימי. וראשית ההפיכה הזאת, להפוך מ'חיצון', שרק חושב על עצמו ועל השגיו האישיים, לאחד שמסור וכו' – הדבר הראשון זה להכיר שזמן זה יקר, וגם שצריך להתקדם, שאין הרבה זמן לשבת על דבר אחד, צריך כל הזמן הלאה, וההתקדמות האישית זו עבודת המלך.

[שאלה: אז למה הצבא מייחס חשיבות ללבושים חיצוניים? כנראה בשביל הצביון, שיראו מיד את הדרגות. גם בחב"ד הכובע והחליפה זה חיצוני, ובכל זאת הולכים עם זה. כתוב שמוסר זה למאס את החומר וחקירה זה לייקר את ההשכלה, אבל חסידות זה להגביר את הצורה על החומר עד שיווצר מעגל שהכל אחד. גם כאן אין הכוונה שאין חיצוניות, אלא שהפנימיות צריך להתגבר על זה. לכן אמרנו שהדבר הזה קשור לפירוש של צביון, שזה חיבור העליונים והתחתונים ביחד, שהכל יעבוד ביחד ביפי אחד. יש לפעמים שעל חיצוניות צריך למסור את הנפש, בזמן השמד צריך למסור את הנפש על ערקתא דמסאני – על צבע של השרוך, אף שלא הלכה כלל – יש סימנים שצריך לשמור עליהם, וגם בצבא מותר שיהיו סימנים. כתוב עוד דבר, שחיצוניות במקום הנכון שלה מגלה כחות נעלמים בנפש. יש מכתב, גם מהצמח-צדק, מאד יפה – שכתב למישהו שסבל ממרה שחורה, בעיה נפשית של דכאון, והוא כותב לו שילך עם בגדים צבעוניים שמחים, וממילא זה ישפיע עליו וישמח אותו. הוא מביא אסמכתא לכך מבעל החינוך, שהרבה פעמים כותב ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", שחיצוניות במינון הנכון ובצורה הנכונה, על פי תורה, משפיעה על הפנימיות. בתניא כותב שיש שרש ללבושים, לבושי המצוות, מעל הנר"נ].

בכל אופן, רצינו לסיים בענין המטרה וצביון – המטרה זה ה"ולו אחד בהם", זה ה"צבא לאנוש עלי ארץ" ("ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"). להיות חיל כפשוטו זה גבורה, להיות חיל ולא לפחד. הבעל שם טוב אמר שאסור לפחד משום דבר אלא רק מה' – הגבורה זה יראה, אבל יראת שמים, ולא לפחד משום דבר אחר. זה צבא כפשוטו. הצביון זה תפארת, שכל המכונה הזו עובדת יחד. זה פירושי צבא, ומי שמשפיע בצבא – רבני חב"ד, שתפקידם להפוך את הצבא לצבא של חב"ד, של הרבי, שזה ודאי כאן המטרה – צריך להיות מודע לשלושת פירושי המלה צבא שהרבי כותב ב"באתי לגני". השם של הדבר זה המהות, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה, שה' בורא כל דבר בשמו – וכאן השם הוא צבא (שיש עוד המון מה לומר על זה), וצריך לעשות שיהיה כאן צבא. אם מוסיפים גם ות זה הופך להיות שם קדוש של ה' – בתורה זה "צבאות הוי'", ואחר כך בהמשך הנ"ך (אצל חנה, הראשונה שקוראת לה' כך) זה הופך להיות שם קדוש, "ה' צבאות". אין מוסד אחר, איזה מסגרת או מערכת בחיי היום יום שלנו, בחברה, איזו מסגרת חברתית שהיא קשורה עם שם קדוש של הקב"ה – אחד מהשבעה שמות שאינם נמשכים. זה אולי הפלא הכי גודל במושג הזה צבא, שצבא זה קשור עם עצמות. אתמול היה עשרה בטבת, שהכי עצמי מכל הצומות שהם זכר לחורבן – כתוב בו "בעצם היום הזה", שאם היה חל בשבת היו צמים גם בשבת (יותר חמור מט"ב), כי זה ההתחלה, הכל הולך אחר הפתיחה, וכאן זה פתיחת החורבן. יש בפתיחה חורבן יותר מבסוף, אם יש את הפתיחה הכל מתגלגל. הפסוק הוא "בעצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים" – כמו ביו"כ – ויש משהו עצמי מאד במסגרת החברתית שקרויה על שם ה'. קודם אמרנו שבשביל להיות חיל צריך להיות 'פנימי', לשמור על הזמן, אבל יש גם למעלה מזה. יש חיצון (רק חסיד מדומה), פנימי (חסיד אמיתי), עצמי. יש משהו בצבא, בגלל המס"נ עד הסוף, יכולת לקנות עצמות ולהתקשר לעצמות (המלה הכי אהובה על הרבי). עצמי זה למעלה מכל גילוי, ואת החוש בעצמי אפשר לקבל מהשירות בצבא (וכמובן, כל פעם שאומרים צבא הכוונה כמו שצריך להיות צבא, כמו שהתורה רוצה מצבאות ה').

לחיים לחיים!

 

אתם מסתכלים על הדף של החודש (חולק תוך כדי הניגון) – המזל של חדש טבת הוא גדי. הייתי חושב שגדי צריך להיות קשור לשבט גד, בו נאמר "וטרף זרוע אף קדקד" (מבצע תפלין), אבל לפי קבלה גד שייך לאלול והשבט של טבת זה דן. כתוב שהרמטכ"ל של המשיח יהיה משבט דן, גלגול של שמשון. בפרשת ויחי יש את שם הוי' פעם אחת – "לישועתך קויתי הוי'" בסיום ברכת דן. בכל אופן, יש קשר בין טבת והגדי ודן וגם גד, אם כי הוא לא השבט של החדש, הוא שייך למלה גדי, ובודאי שיש קשר. "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" – שכולם חוזרים הביתה בשלום, "לא נפקד ממנו איש". ידוע שאחד הרמזים של צבא שהוא יוצא-ובא. יש "יוצאי צבא", אבל ב-צבא יש צא ויש בא – מי שמקדש את מושג הצבא לפי התורה והחסידות הוא בטוח שיוצא בשלום ובא בשלום, לא נפקד ממנו איש. על המנהיג, המצביא, כתוב "אשר יוציאם ואשר יביאם". זה לצאת ולבוא, מטי ולא מטי בלשון הקבלה והחסידות. יש רו"ש – רצוא כלפי מעלה ושוב כלפי מטה – אבל כשיוצאים לקרב זה יציאה למטה ואז חזרה למעלה, מטי ולא מטי (מדרגה יותר גבוה מרו"ש, כתוב בחסידות). צריך צבא וצריך גם מצביא.

יש עוד משהו מאד יפה בצבא. שוב, הרבי אמר שיש שלושה פירושים בצבא – חיל, זמן, צביון – אבל בתנ"ך יש הרבה פסוקים על דרך "צבאו על פתח אהל מועד" או "המראות הצובאות", צבא במובן של איסוף וקיבוץ (כולם צבאו יחד על פתח אוהל מועד). המראות הצובאות זה מה שהביאו הנשים הצדקניות, מהמראות בהן עוררו את בעליהן – זה החומר הכי חביב במשכן. במראות אלו קדשו והעלו את היצר הרע והעמידו צבאות לעם ישראל, כך שיוכל להתקיים "יצאו צבאות... מארץ מצרים". חז"ל דורשים שהעמידו צבא, אבל הפירוש הפשוט שצובאות זה לבוא ביחד. לאיזה פירוש זה קשור – חיל, זמן או צביון? לכאורה זה צביון, ואז זה מגלה שצביון זה מגוון אבל שהכל ביחד – יתכן מגוון שהאדום כאן והכחול שם והצהוב במקום אחר, רואים שיש כמה צבעים אבל זה לא אחדותי, לא ממש קשור ביחד, וכאן זה מגלה עוד ממד פנימי באופן הצביון, שזה לא כל מגוון, אפילו מגוון יפה לעין, אלא מגוון של אחדות מאד גדולה וחזקה, שכולם צובאים ביחד. בשביל זה צריך מצביא, המפקד האמיתי, שמצביא את האנשים יחד. יש בצביון אחדות, "יחד שבטי ישראל". אם קשרנו זאת לתפארת, פנימיות התפארת זה הדעת – "משה מלגאו ויעקב מלבר" – וזה לא סתם יפי, אלא יפי אחדותי, הרבה יחוד בין הגוונים (רואים את הגוונים, אבל רואים איך הכל אחד). ככל שמעמיקים בפירושים רואים איך הם קשורים.

צבא זה קשור למלך. אחד הרעיונות שרוצים להתחיל הערב זה סוד המלה עצם (כפי שאמרנו שבצבא אפשר לרכוש חוש באחדות יותר מאשר במסגרת אזרחית. ידוע ש"אין מלך בלא עם" (וגם להיפך, "אין עם בלא מלך", כש"אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" זה אנרכיה שלילית), וכשיש שני קצוות – מלך זה אחד ועם זה רבים – צריך ממוצע שמחבר ביניהם, זה כלל גדול בחסידות. עוד הפעם, "אין מלך בלא עם" ו"אין עם בלא מלך" זה שני קצוות רחוקים בתכלית זה מזה, עד כדי כך שבהגדרה שלהם הם הפוכים לגמרי – המלך הוא "אחד [העם]" ועם זה ריבוי. זה כמו השאלה הפילוסופית הידועה, מיסודות תורת החסידות, איך מתהוה ריבוי מאחדות פשוטה. עם זה ריבוי, המצוה הראשונה לאנושות זה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", אז מה הממוצע המחבר בין המלך האחד, המרומם מעם ("אחד העם" וגם מרומם מעם), לבין העם המרובה? אולי הדבר הכי עמוק שיש במושג צבא, שהוא הממוצע המחבר בין המלך ובין העם, זה הענין של הצבא של המלך. זה בא לידי ביטוי דווקא בכך שהצבא מסור למלך. גם אזרח טוב מסור למלך, אבל רמת מסירות הנפש של הצבא זה באין ערוך יותר – הנכונות היום יומית, כל רגע ורגע, למסור את הנפש בפועל ממש בשביל נצחון המלך, זה בצבא הרבה יותר מבעם.

יש "צבאות הוי'" שלא שם קדוש ויש "הוי' צבאות" שיש לו קדושת שם (משבעה שמות שאינם נמחקים) – תלוי אם בא לפני שם ה' או אחריו. כל ממוצע מחבר בחסידות, זה כלל גדול, צריך להיות עם שתי בחינות, שתי כנפים, לתפוס כאן וכאן. זה שיש מלה אחת, שלפעמים היא שם קדוש ולפעמים היא לא שם קדוש, זה בעצמו מצביע על כך שדווקא המלה הזאת והענין הזה של הצבא הוא זה שמחד אוחז את העם ומצד שני אחוז במלך מלכי המלכים הקב"ה. הרמז הזה שהצבא הוא בעצם הממוצע המחבר בין העם ובין המלך זה רמוז במלא עצם. הבעל שם טוב אומר "העצם כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו". הנשמה האלקית שלנו זה "חלק אלוה ממעל ממש", גם בחינת צבא. עצם זה ר"ת עם-צבא-מלך. רק על המלה עצם דורשים שזה עם משני הצדדים ו-צ העולה מלך באמצע (המלך האמיתי הוא גם מלך צדיק, הוא ה-צ). רק העצם בעצמו נדרש בחסידות שזה המלך שניצב – "נצב מלך" – בתוך העם שלו, וכעת מרחיבים זאת לעם-צבא-מלך. בלי העצם, הר"ת, נשאר גימטריא צבא (עם צבא מלך). הצבא מצד אחד מחבר, והוא גם החלק הנסתר של כל היחוד הזה. כתוב בקבלה ובחסידות שממוצע מחבר אמיתי 'יוצא מהתמונה' – הוא לא רוצה להיות ממוצע מפסיק אלא ממוצע מחבר. יש לזה אפילו משל גשמי, שאם יש שני קצוות של חוט ומי שבאמצע רוצה לחבר אותם הוא זז הצדה, וככל שהוא זז ככה הוא מחבר ביחד את שני הקצוות שהוא רוצה לחבר. זה הטבע של כל ממוצע מחבר אמיתי, שהוא לא רוצה להיות באמצע אלא להתעלם – מה שצריך להשאר בסוף זה החיבור של המלך והעם. אבל בשביל לחולל את החיבור הזה צריך כח, והכח הזה צריך להאחז בצד אחד שלו במלך מלכי המלכים הקב"ה ובצד השני בעם, וזה סוד הצבא, שהוא בין העם ובין המלך.

זה בא לידי ביטוי גם בהלכה מאד יפה בשו"ע, שהיא אולי ההלכה הכי חשובה ששייכת לאנשי צבא ובמיוחד רבני צבא ובמיוחד רבני צבא חב"דניקים. בשביל זה נעשה גימטריא – לא עשינו עדיין הרבה גימטריאות, ונעשה את זה כתרגיל ביחד – כמה שוה רב צבאי חבדי? שכט. שמעתי לאחרונה שיש מישהו שמעיז לומר שרב צבאי חב"די לא יודע הרבה ללמוד, אבל חוץ מזה שזה לא נכון, אמרנו שבכל מסגרת ובכל דבר יש את העיקר ויש את הטפל. כל ההלכות חשובות, אבל בצבא יש הלכה אחת שהיא הכי חשובה – שו"ע סימן שכ"ט. רק שליח של הרבי יודע שיש כזו הלכה, וכל שאר הרבנים לא יודעים שיש כזו הלכה או שמתעלמים ממנה. אם יש דבר אחד שרב צבאי חב"די צריך ללמד את אנשי הצבא – גם המפקדים עם יותר דרגות ממנו וגם אלו שפחות – זה סימן שכ"ט בשו"ע, לכן רב צבאי חב"די עולה שכט. מה כתוב בסימן שכ"ט. שגוים שבאים לצור על עיר, אפילו על עסקי קש ותבן, יוצאים עליהם בכל זין בשבת, מחללים את השבת, אם זו עיר שנמצאת על הספר, כדי שלא תצא הארץ נוחה להכבש מפניהם. ההלכה שאם באים על עסקי ממון בלבד, וזו לא עיר על הספר, לא מחללים את השבת, אבל אם זה עיר שיושבת על הספר – עם ערך בטחוני לכל עם ישראל שבאזור (ראוי לציין שהלכה זו לאו דווקא בא"י, אלא בכל מקום שיש ישוב יהודי, ובכל מקום שיש ישוב יהודי יש גם ספר) – אז אפילו אם באים לא סתם על ממונות, אלא על משהו זיל הזול, סתמי, מריבה על קש ותבן, ואין סימן שהם הולכים להרוג מישהו (אם יש איזה חשש של פקו"נ אז פשיטא שפקו"נ דוחה את כל התורה, אבל אם אין חשש ישיר של פקו"נ), בכל זאת מחללים את השבת ויוצאים בכלי זין. זה ההלכה שנפסקה וזה מה שהרבי – שהוא המלך עכשיו – רוצה להחדיר בכל הצבא בארץ. כל איש חב"ד שהוא מטעם הרבי נמצא במסגרת הזאת של צה"ל – שגם צבא-הגנה-לישראל יש דרוש שלם, שאיני יודע אם נגיע אליו הערב – הוא שליח הרבי, וברור שהוא נשלח בתור רב גדול בישראל ללמד את הצבא את ההלכה הזאת. הרבי צעק את זה פעם אחר פעם, וזה עוד לא פעל (כמו שהרבי אמר על הרבה דברים שצעק עליהם), ובשביל שזה יפעל צריך שלוחים שיעבירו את המסר למי שצריך. אז כל מי שיושב כאן וקשור לצה"ל יש מסר אחד – שו"ע סימן שכ"ט – זה מהותו וענינו, זה ההלכה שלו, ולכן זה הגימטריא שלו.

אמרנו שהצבא הוא הממוצע בין העם ובין המלך – נראה זאת יפה מאד בהלכה הזאת. בהמשך סימן שכ"ט יש דיון לגבי יחיד. נחזור רגע רק לומר בבירור מה ההלכה הראשונה – אנו חוששים שאם לא נלחם ונגרש אותם, אפילו בשבת, אז כל תפיסה הכי פעוטה של קש ותבן (אין מה לדבר על רצון לקחת שעל אחד מארץ ישראל, זה בכלל 'נישט שייך', אבל כאן לא לוקחים שום קרקע אלא רק קש ותבן) עלולה לגרום שהארץ תהיה נוחה להכבש לפניהם (צריך להיות חכם הרואה את הנולד). בהמשך ההלכה אומר מה קורה כשרואים יחיד טובע בים – חייבים להצילו, לא תעמוד על דם רעך. ומה אם זה עלול לסכן אותך בטביעה – צריך לקפוץ בשביל אולי להציל את החבר שלך? באו"ח שכ"ט אדה"ז הוא פוסק שלא צריך, אבל בחו"מ מביא שתי דעות – ראשונה שצריך, ודעה שניה בסוגריים שלא צריך וספק נפשות להקל. הרבי מציין שאף שמשמע שפוסק כמו בסימן שכ"ט, זה בכל זאת בסוגריים. זה דיון ארוך, ומה שיוצא זה שאם הולכים בראש של מס"נ – כמו שהיה בדור של הרבי הקודם, מי שהרבי קורה לו "נשיא דורנו" (וכששאלו אותו מי זה הוא הצביע על עצמו), ששלח אנשים למות בפו"מ. לכן זה שיחות של יב-יג תמוז, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הקודם, ושם הרבי אומר שדבר פשוט אצל חסידי חב"ד שאתה כן מסכן את עצמך כדי להציל מישהו אחר, לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. למשל, קודם – בסימן ש"ו בהלכות שבת – יש הלכה שאם אבא ראה שגוים גנבו את בתו להוציא אותה, ר"ל, מכלל ישראל. זה דין של יחיד, בת יחידה, אבל כתוב שהוא או מישהו אחר שבכחו לעשות זאת צריך לחלל עליה שבת כדי להצילה – חלל עליה שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה (כמו שאומרים בפקו"נ). יש בכך הרבה לימוד, אבל זה הלכות ששייכות לצבא יותר מלכל מי שנמצא לא בצבא, זה הלכות שקשורות לענינים האלה.

יש פה קושיא: ברור שאם הגוים באים על עסקי קש ותבן במקום שיושב על הספר, ואין עדיין שום סכנת נפשות, בכל אופן כדי שלא תהא הארץ נוחה להכבש מחללים עליהם את השבת ויוצאים בכלי זין. כשאתה יוצא, ראשית ספק אם תנצח אותם ושנית אתה מסכן את עצמך – אז איך זה מסתדר עם מה שכותב בהמשך הסימן, שאדם לא צריך לסכן את עצמו בשביל ספק הצלה של אחר? יש כמה תשובות בזה, והכי פשוטה היא שיש הבדל בין יחיד לרבים. אבל לפי התפיסה החסידית בכלל כל יהודי הוא כמו רבים, כמוסבר במ"א. מה עיקר ההבדל בראש בין אזרח לאיש צבא? עיקר ההבדל הוא בנוגע להנחה הפשוטה בנפש ביחס להלכה הזאת. איש צבא הוא בפשיטות פוסק – לא צריך אפילו לדעת כלום, לא צריך להיות דתי אפילו, גם כיהודי חילוני הוא פוסק בעצמיות – שאדם מסכן את עצמו כדי להציל את החבר שלו. אחד שלא פוסק ככה, בהנחה עצמית יסודית, לא ראוי להיות חיל. אזרח יכול להסתכל בשו"ע ולחשוב אם צריך לסכן את עצמו בשביל להציל משהו אחר, או שלא חייב בכך (כמו שאדה"ז פוסק בשו"ע שכ"ט שאזרח פשוט לא עובר על "לא תעמוד על דם רעך" כשלא קופץ למים להציל יהודי אחר אם מסכן את עצמו). כל פעם שיש איזה מחלוקת בהלכה, מסבירים בהלכה שבפנימיות הפסיקה היא זו השייכת לכולם, לבינוני של התניא, ואילו מה שלא נפסק זה בדרך כלל עבודת צדיקים. זה כלל גדול, ממחלוקות תנאים במשנה, ועד למחלוקות של אחרונים בשו"ע. הרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ובדרך כלל השיטה שלא פוסקים היא השיטה של צדיקים, שהם מועטים, ומה שכן פוסקים זה מה שמתאים לכולם. על זה כתוב "יחיד [הצדיק] ורבים [כולם] הלכה כרבים" – ההלכה היא לרבים, אבל היחיד למעלה מכולם. איש צבא, לעומת האזרח, הוא יחסית יחיד לעומת רבים. זה מה שאמרנו שהצבא מחבר בין המלך והעם (לשון גחלים עמומות, שחשוך ורחוק מאור פני מלך חיים), ולכן יש לו צד של עצמי ממש. שתי דעות אלו בהלכה זה ממש "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – ההלכה למי שאינו איש צבא, למי שלא חיל, שאם מסכן את עצמך אתה לא מחויב, אבל ההלכה לאיש צבא, וזה מה שעושה אותו ממוצע בין העם לבין המלך, הכח שלו לחבר את העם למלך, זה ההנחה הפשוטה בנפש שאנחנו צבא, אנחנו אחד. אחד משמות המלך עצמו זה "עוצר", ונקרא כך לפי הפסוק בשאול, מלך ישראל הראשון, "זה יעצור בעמי" – הוא מחבר. הרמב"ם במו"נ מביא שטעם מצות מינוי מלך שצריך אחד שילכד את העם. מלך צריך לעצור-ללכד, וגם בצבא יש משמעות כזו – יש לו כח של חיבור – ולכן הצבא הוא הבא-כח של המלך. גם רואים שכל האזרחים מתחברים כשמתגייסים לצבא, זה עוצר אותם. כל הדבר הזה הוא להבין איך המס"נ של החיל היא באין ערוך יותר, ואת זה הרב החב"די צריך להסביר. אמרנו שההלכה הזאת לא מדברת על א"י דווקא, אבל הרבי אמר זאת לממשלה ולצבא כאן, בא"י, שידעו ויקיימו בפועל רק את ההלכה הזאת – מסירות נפש על קש ותבן, אף שעל, ושלמות הארץ זה כמו שלמות העם וכמו שלמות ס"ת (שאם אות אחת חסרה זה פסול, והתורה נתנה רק כאשר כל נשמות ישראל עמדו יחד בהר סיני, וכך גם לגבי א"י). הענין של הצבא זה המודעות – אחדות העם ואחדות התורה ואחדות הארץ, ואחדות זה שלמות. שלמות הכל, לא ידח ממנו ידח ואף שעל, זה סימן שכ"ט, והעיקר זה ההלכה הזאת, שתהיה שייכת באופן פשוט לכל איש צבא. לראות איך כל פרט מישראל הוא הכל, "כשאתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו", ואם הפרט שטובע בים הוא הכלל כולו אז פשוט שצריך לקפוץ להצילו גם בסיכון עצמי. הראש של הצבא שהפרט הוא הכלל והכלל הוא הפרט.

אחרי כל זה נחזור למה שאמרנו שמצד אחד החדש הזה הוא חדש של גדי, אבל יש עוד חיה שקשורה לחדש הזה – רק נפתח ווארט זה, ננגן משהו, ואז נסיים בזה – השועל. היות שקוראים פרשת ויחי בחדש זה, והרבי מביא בשם השל"ה שכל מה שקוראים בתורה קשור עם הזמן שקוראים בו (חוץ מה"לחיות עם הזמן" של אדה"ז, וזה אחד מהדברים החשובים של הרבי), ושם יש דימוי יחיד בתורה שהצדיק (יוסף הצדיק) נקרא שועל – יעקב משתחוה לו, ורש"י מביא בשם חז"ל שהוא משתחוה לו אף שהוא רק שועל בגלל "תעלא בעידניה סגיד ליה". יש שיחה מפורסמת של הרבי על הרש"י הזה, בשביל מה הוא השתחוה – מה הענין של השועל. שם, אם תסתכלו במפרשי רש"י, תראו שכתוב (שפתי חכמים) שמקובל אצלנו שיש חדש אחד שכל החיות ממנות את השועל להיות המלך של החיות. כל השנה האריה הוא המלך של החיות, אבל יש חדש אחד שממליכים את השועל, ולכן אמרו חז"ל "תעלא בעידניה סגיד ליה". היות ששפתי חכמים הזה – בשם כמה מפרשים, בשם מסורת – מביאים זאת על הפרשה שקוראים בחדש טבת, אז סביר להניח שאותו חדש שהחיות ממליכות את השועל זה חדש טבת (= חדש השועל). לכן, חוץ מהגדי צריך גם שועל. הגדי יכול להיות מי שקופץ בראש. אפשר לפרש את "ויגש", שגם קוראים בטבת, זה שהגדי נגש לשועל. נשיר משהו, ואחר כך ננסה להסביר מה בצבא צריך ללמוד מ"תעלא בעידניה סגיד ליה" (במיוחד רבני חב"ד בצבא, שבשביל לפעול בשטח צריכים לקבל כח שועלי, במיוחד בחדש זה).

לחיים לחיים!

 

כולם מכירים את החוברת "טפה מהים" (חוברת לימי החדש על יהדות, שיוצאת בשייטת 13), וכאן יש גם הרבה הלכות. בתוך החלטה טובה, הכי חשוב ללמד את החילים את סימן שכ"ט, אז כדאי לחלק את שו"ע אדה"ז – שם זה באריכות – ואפשר למלא ממנו כמה חדשים. בפרט אם מעמיקים. למשל, כתוב שאם יודעים שבאים רק על עסקי ממון וזה לא ישוב שיושב על הספר לא מחללים שבת. אבל אחר כך אדה"ז מביא דעה, וכך הוא גם פוסק, שדווקא בזמן הזה, שחזקה שגויים בוזזים והורגים – זמן של פוגרומים – אז אף שלכאורה באים רק לגזול אין את ההלכה שלא יוצאים כי זה רק על עסקי ממון. הוא כותב יותר מזה, בחז"ל הציור שבאים רק עסקי ממון ולא בשביל להרוג, אז לא בטוח שאם יהודי יעמוד על ממונו – כטבע בני אדם – יזיקו לו. צריך לחקור איך זה היה פעם, שהרי יש דין מחתרת, אך הוא אומר שהיום פשיטא שאם מישהו יעמוד על כספו יהרגו אותו, ולכן הסיפור של ממונות אוטומטית הופך לדיני נפשות וההלכה משתנה בהתאם. שבזמן הזה, בגלל הטבע של הגוים הרשעים, צריך לצאת בשבת בכל מקרה, בלי נפק"מ מה הסיבה שהם באים. כשקוראים זאת יש פלא, כי אומר שמסתמא יהודי אחד יעמוד על ממונו ואז זה פקו"נ, אבל אחר כך פוסק שאם מדובר רק באחד לא צריך להכנס לסכנה בשבילו. שמה מדובר שאחד טובע, או עוד ציור – שאם אתה רואה גוי אחד רודף יהודי אחד להרוג אותו, ובשבילך להתערב זה לסכן את עצמך, זה כמו טובע בנהר או בים, אתה לא מחויב. כאן, לא רק שאין פה עדיין גוי שרודף יהודי, אלא זה רק מחשבה שאולי יהיה פה איזה יהודי שיקום על הממון שלו ואז הגוי יהרוג אותו – זה דבר שעוד לא בא לעולם, ואף על פי כן, לפי מה שהוא פוסק, זה פשיטא שמחללים עליו שבת. חייבים לומר, לומד'ס מאד פנימי חסידי, שהיהודי שעוד לא רואים אותו בסכנה יותר מסמל את הכלל מאשר יהודי אחד ספציפי שרואים שגוי אחד רודף אותו. אני אומר בקיצור: אם הגוי שרודף אחר היהודי זה סממן, שאני יודע שהגוי הזה הוא רוצח, ואם הוא יצליח להרוג את היהודי הזה הוא ילך על עוד יהודי, וגם החברים של אותו גוי ילכו על עוד יהודים, האם זה משנה את ההלכה לגבי לסכן את עצמך להצילו? פשיטא, מסימן ש"ו, שכן. הכל ענין של אומד דעת, שגם מי שאומר שלא צריך לסכן את עצמך בשביל להציל אחד, אם זה סממן של מכה של הכלל או שזה מחליש את עם ישראל בכלל פשיטא שצריך לסכן את עצמך. אז אתה הופך אוטומטית לחיל שחייב להגן על עם ישראל. אני אומר זאת רק כדי להמחיש שיש כאן המון דקויות, וככל שמעמיקים יותר וככל שנכנסים לראש צבאי יותר החילוק בין הכלל לפרט מטשטש, וככל שזה מטשטש חובת הקדש לנהוג כחיל – בכל מקרה לקפוץ למים ולסכן עצמך – זה נעשה פשוט. אם אמרנו שהקופץ הוא צדיק והנמנע מלהסתכן הוא בינוני, על זה נאמר "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – בשביל ירושת הארץ צריכים כולם להיות צדיקים, מי שמסכנים עצמם בשביל החבר, וזה יכול להתחיל מחיל שעדיין לא יודע מה זה תומ"צ. ברגע שהוא מוכן לסכן עצמו בפשיטות בשביל החבר שלו הוא צדיק, וכשיש הרבה צדיקים כאלה מובטח ש"לעולם יירשו ארץ".

כל זה בשביל החוברת. רצינו לעשות התוועדות זאת ב-ה' טבת, רק נדחה בשבוע. מה זה ה' טבת? נצחון הספרים, מזה עושים חג? נצחון הספרים זה נצחון הישובים היושבים על הספר, ובנצחון של כל אחד מהם יש הצלה. נצחון הספרים, החג שהרבי הוסיף לנו, זה אומר שבכח הספר לנצח. אנו עם הספר והכח שלנו הוא בספר, ואפילו בתוך הצבא, זה שהרבנים שיושבים כאן ינצחו זה מכח הספרים – זה נצחון הספרים. בשביל יהודי ספר זה נשק, רק צריך את הנשק הכי טוב, הכי מתקדם, כל הזמן מתקדמים. כמו שהחיל צריך להתקדם מדרגה לדרגה, גם הנשק צריך להתקדם, ובכל דור צריך את הספרים הכי מתקדמים, ומי שיש לו אותם ויודע איך להפיץ אותם הוא מנצח. אחד הדברים שרצינו לפתח הערב, ואולי פעם אחרת, שמקובל בכל העולם היום שכח זה איפה שיש ידע. ידע הוא כח. תמיד זה היה ככה, אבל בעולם המודרני זה יותר ויותר – מי שיש לו ידע הוא השליט על הארץ. הרב הצבאי צריך הרבה ידע, גם הלכתי – בפרט לקראת שכ"ט – אבל אתה נמצא במסגרת צבאית, וכמה שאתה מבין יותר את המושג צבא אתה יודע יותר מהאלוף. בתור חב"דניק, כבר לפני הערב הזה אתה אמור לדעת יותר מהאלוף מה זה צבא. כל שכן אחרי שמתוועדים ומעמיקים בזה, צריך לצאת עם הרבה יותר ידע. ידע זה כח של שליטה, אפילו אם הוא לא יודע שאתה שליט עליו. הידע נמצא בתוך הספר, וזה הענין של נצחון הספרים בחדש הזה – שהידע והספרים והפצת הספרים זה הכח וזה הנצחון. לכן הדבר הזה סופר-חשוב, מאד מאד חשוב, שגם יתקדם כל הזמן – גם בכמות וגם באיכות, שכל חדש יהיו יותר חוברות וגם האיכות תהיה יותר ויותר טובה. זה, אם מפיצים נכון חומר, זה יכול לחולל מהפכה. אנו עם הספר, והספר זה הסְפר, המקום שהכי צריך להגן עליו, ושם יושבים הגבורים.

נחזור לשועל: הרבי מביא בשיחה שהשועל הוא הפקח של החיות, אבל גם מביא מהמזרחי על רש"י שהשועל הוא השפל שבחיות, ובכך הוא מאריך (את הפקחות מזכיר רק פעם אחת). פקח זה לשון פקוח נפש, לפקח על משהו, וגם מה שהרבי אומר שהדבר היחיד שחסר בדור שלנו – שזה גם התפקיד של הרב הצבאי החב"די וכל איש חב"ד בכל אתר ואתר, לעזור לדור – לפקוח עינים ולראות שהנה מלך המשיח בא ונצב מולנו. מי הכי מסוגל לעזור לעם לפקוח עינים? מי שהכי דואג ומוסר את עצמו על פקוח נפש של עם ישראל, שזה הצבא, כחות הבטחון כפי שבאמת צריכים להיות, בטחון של כל נפש יהודי בארץ ישראל. תפקיד הצבא לשמור על הנפש, וזה גם תפקיד המלך – הרמב"ם אומר שעיקר תפקיד המלך לשמור על נפשות, במדיניות פנים עיקר תפקידו לחסל רוצחים. עיקר תפקיד הצבא הוא גם, לחסל מחבלים, בקטן ובגדול – לחסל אויבים. זה, כמו שאמרנו קודם, "אלהים צבאות" (הוד, מערכת החיסון, בעוד "הוי' צבאות" זה נצח). אמרנו שאחד שלא דואג במודע לפקוח נפש של עם ישראל לא יכול לפקוח את העינים ולראות משיח, ומי שכל הזמן דואג באמת לפקו"נ של עמ"י יוכל לפקוח את העינים בעצמו ולעזור להרבה יהודים לפקוח את העינים. זה שהשועל פקח שבחיות, זה אומר שכנראה התכונה הזו אצלו. אגב, שבט טבת שייך לדן והגיבור שלו זה שמשון, שהכי אהב את השועלים. השועלים היו החילים שלו. שמשון היה יחיד, את כל המבצעים עשה לבד. המפרשים על ויחי מציינים זאת, שלכן נקרא שפיפון (הוא גם נחש, בגימטריא משיח, "ובני דן חשים"), שהוא נחש מאד דק, שבקושי רואים אותו, והוא יושב בארץ וכשהטרף עובר מתחת לעץ הוא "יורה את עצמו" לטרף וכמעט שלא רואים אותו, ומסבירים שזה דימוי לשמשון כי כאשר, למשל, לוקח את לחי החמור והורג אלף פלישתים מי שמסתכל על האירוע מהאויר יראה את כולם נופלים אבל לא יראה אותו, הוא יורה את עצמו ופועל לבד. אבל פעם אחת בא עם חיל, שלוש מאות שועלים, אולי זה שלוש מאות רבני חב"ד שעשו לו את העבודה... בכלל, רב חב"ד צריך לשאוף – לאחל לעצמו – שאזכה להיות אחד משועלי שמשון, שעושים את העבודה כמו שצריך.

 בשביל להיות שועל של שמשון צריך להיות פקח – קשור למי שכל הזמן בראשו פקו"נ, סימן שכ"ט, ויודע שמזה הכח לפקוח את העינים ולראות את המשיח – אבל ביחד עם זה צריך להיות גם השפל שבחיות, שאת זה הרבי מדגיש בשיחה זאת. מה טוב בלהיות שפל? בחסידות זה נקרא מדת השפלות. בשביל לרצות להיות שועל של שמשון צריך גם הרבה שפלות. בכלל צריך להבין למה ואיך שפלות ופקחות הולכות יחד, אבל זה אופי השועל. נחזור ונסיים בעצם השיחה של הרבי – הרבי שואל בשביל מה ישראל השתחוה ליוסף? יש פירוש אחד, שזה כדי שיקיים את השבועה ויקבור אותו במערת המכפלה. אבל הרבי שולל פירוש זה, כי כתוב "וישתחו ישראל" אחרי "וישבע לו", והוא מאמין לשבועה שלו. יש פירושים אחרים, שההשתחואה הזאת – קשור גם לספירת ההוד, פירוש שיותר מתקרב – שזה הודיה. זה מאד מתקבל – הוא מבקש "השבע לי", אז "וישבע לו", אז כהודיה "וישתחו ישראל על ראש המטה" (כל כך מודה עד שמשתחוה). אבל הרבי אומר שזה לא מספיק – יותר קרוב לפשט, אבל לא מספיק בשביל שישתחוה לו. בשביל מה צריך להשתחוות לו? הרבי אומר שהפירוש האמיתי ב"תעלא בעידניה סגיד ליה" היינו שהשתחוה לו כדי להעמיד לו כח בפני מה שעתיד להיות נסיון מול פרעה לקיים את השבועה שלו. יעקב צופה את העתיד, שב"ה נשבעת לי, אבל בשעת מעשה יהיה לך קשה כי יש שם פרעה – לשון הפרעה, כל דבר שמפריע לך לקיים את השליחות זה נקרא פרעה – אז צריך לחזק אותך. יוסף הוא 'בחור חזק', עמד בנסיון, פתר לפרעה את החלומות ואמר לו שימנה מישהו בכוונה לעצמו, אבל זה עדיין היה טובה לפרעה – הוא משנה למלך, ועוד לא הלך נגד פרעה, וכאן יצטרך פעם ראשונה ללכת נגד פרעה. היום ללכת נגד פרעה זה ללכת נגד הממסד, וזה לא פשוט. בשביל לקיים את השבועה, שצריך ללכת נגד פרעה, הוא צריך לקבל כח אדיר מנשיא הדור. כתוב שנשיא זה ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו", ככה תמיד הרבי מביא, עד כדי כך שהנשיא של הדור – המשיח האמיתי של הדור, יעקב וישראל – משתחוה לו, נותן לו כח מלכותי, ובזה הוא מעניק לו כח שיוכל לעמוד נגד פרעה בשעת הצורך, כשיצטרך לקיים את שבועתו.

זה מוסר ההשכל האחרון שאני רוצה להזכיר הערב" זה שיחה של הרבי על פרשתנו, בחדש שהשועל מולך, שאומרת שכל אחד שיש לו כח ודרגה וסמכות, אבל יש מצב שיום אחד בהיר עם כל הסמכות שלך אתה צריך לעשות משהו או לקדם מבצע של הרבי (שנשבעת לקיים) וזה מעמיד אותך במצב שאתה מול פרעה (שכל הזמן היית איתו), אתה מול הממסד, וצריך לקבל כח מלכותי. אתה השועל, הרב החב"די, וצריך להיות פקח שבחיות ושפל שבחיות, אבל יחד עם ובזכות זה – שהנשיא רואה שאתה שליח טוב, גם שפל וגם פקח – אז יעקב עצמו, הרבי עצמו, בא, ומשתחוה, מעניק את כל עוצמת כובד המשקל שלו לך, שיהיה לך כח לעמוד מול פרעה ולקיים את השליחות של הרבי. בזה נסיים – שנזכה להיות אותו שועל שנשיא הדור גם משתחוה לו, כדי לקיים את השליחות שלו, והכל יהיה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, שנראה אותו גם בעינים הבשריות ממש. לחיים לחיים!

 

השלמות:

א. יוצאים על עסקי קש ותבן זה רמז שכל המלחמות שלנו, בכל מקום, זה נגד תרבות עשו. שעשו היה צד אביו בפיו בשאלה איך מעשרים את התבן, והוא עצמו קש ("בית עשו לקש"). קש זה לשון קושיא ותבן זה לשון תבונה (היום אומרים תובנה) – לעשו יש את התובנות שלו, ולפי זה הוא מקשה קושיות על התורה, אבל לנו יש את התובנות שלנו, ולפי זה מקשים קושיות ומפילים את הבנין של עשו. זה עיקר המלחמה היום על עסקי קש ותבן.

בתור גימטריא חשובה, צריך להסביר למה בהשגח"פ המספר הזה – שכט. כשמחלקים למספרים ראשונים זה 7 (גד) פעמים 47 (בטול). עיקר הקדושה זה בטול, וצריך להחדיר את הבטול בשבע מדות הלב, שזה מה שהאדם נברא כדי לתקן את המדות שלו. בטול בעצם זה מוחין דאבא, מוחין דגדלות. בשביל קיום הסימן הזה בשו"ע צריך ז"פ בטול. היסוד שלו – כשמחברים את המרכיבים הראשוניים (במקום להכפיל) – זה דן, השבט של חדש טבת. אגב, דברנו על הנחש והשפיפון. נחש זה משיח ושפיפון זה מה שעולות אותיות המילוי של משיח לבד (מם שין יוד חית).

מבואר בכ"ד שמצוה = ג"פ בטול. תורה = יג"פ בטול. בטול זה המכנה המשותף בין מצוה לבין תורה. שכ"ט הוא ז"פ בטול, ובכך משלים את סדרת הברית. על התורה ג' בריתות ועל המילה – מצוה ראשונה לאברהם – נכרתו י"ג בריתות (הפוך מתורה-מצוה). לא כתוב בשום מקום שבברית הקשת יש ז' בריתות (כל כך פשוט, שמפליא שלא כתוב), וברית בין הביתרים זה ברית אחת. זה 1-3-7-13. בטול זה כי-טוב. לפי"ז ז"פ בטול זה כנגד ז"פ "ברית" בברית הקשת (מתחבר לדבר תורה החדשי של כסלו, שהפירוש הכי פשוט של קשת זה מלחמה, ודווקא מלחמה עם הגוים), ובשביל להלחם עם הגוים צריך שכ"ט שמשלים סדרה זאת. עד כאן, 1-3-7-13 זה 24, הנק' האמצעית של בטול. אם מכפילים זאת בנקודה האמצעית (כד פעמים בטול, לפי נוסחה זו) זה המשולש שלו, שלמות הבטול. בטול בעצמו הוא הנק' האמצעית של צבא. זה דרוש הבטול, שהכל תלוי בבטול, וככל שאדם יותר בבטול אז יותר בטבעיות הוא מוסר את הנפש להציל את הזולת, לדאוג לפקו"נ, וממילא לפקוח את העינים (כי בטול זה פנימיות החכמה, וחכמה זה העינים, חוש הראיה).

אמרנו שסְפר זה ספר, ואנחנו עם הספר ונצחון הספרים הוא נצחוננו. בעצם זה קשור לכך שהתובנות שלנו והקושיות שלנו זה הנצחון שלנו.

ב. במלה "צבא", בכוונות של ברכת "תקע בשופר" שיש כוונות תיקון הברית – כל יום קצת אחרת – "על צבא" ו"על מגן" ו"צוה פחד" (הכל עולה אותו דבר). צבא = מגן. אם כי הסברנו שצבא זה בעיקר תנופה, אבל בביטוי צבא-הגנה-לישראל יש דברים בגו, שהצבא נועד להגן (זה חומר לכמה שיעורים). זה בגלל שצבא = מגן, וזו כונה חשובה באריז"ל. גימטריא עתיקה אצלנו שצבא במילוי – צדיק בית אלף – עולה צבא הגנה לישראל (כשלפני ארבעים שנה כשראינו את זה חקרנו אם לזה התכוונו, ואחר כך הכרענו שלא ידעו...), היינו שחלק המילוי של צבא הוא הגנה לישראל. צבא הגנה לישראל = 727 = עבדו את הוי' ביראה. זה בתהלים ב, וממשיך "גילו לפניו ברעדה", אבל ההקשר שם זה מלחמה – "למה רגשו גוים". יש מדרש ש"עבדו את הוי' ביראה" זה תיקון הגוים, אחרי שמכניעים אותם, ובשביל זה נלחמים – כדי שכל העולם יעבדו את ה' ביראה. יש את הפסוק השני, "עבדו את הוי' בשמחה" (שיש לנו מאמר על שני פסוקים אלו באחד הספרים). המהלך הוא ש"עבדו את הוי' ביראה" שייך ליהודים ו"עבדו את הוי' בשמחה" שייך ליהודים. אם זו יראה חיצונית זה מתאים לגוים, אבל יש גם יראה עילאה, חכמה, ושמחה זה בינה, אז בפנימיות זה יחוד או"א. אמרנו שיש עם-צבא-מלך, שהצבא זה ממוצע מחבר בין העם למלך – יש לו אחיזה בעצמות המלך (זה מה שכתוב ב"באתי לגני" על בזבוז האוצרות, זה שהמלך נותן את העצמות כדי שהעם ינצח), ומצד שני הצבא זה עם, זה 'עמך'. היות שהפירוש הכי פשוט של צבא זה גבורה-יראה, אז לכן להם מתאימה יראה עילאה (הגבורה בשרש זה גבורה דעתיק שמתלבש בח"ס דאריך ומשם ח"ע דאצילות) – בזכות תיקון היראה של הצבא, כשמנצחים מעלים את הגוים ליר"ת (כמבואר באריכות ב'קבלה ומדיטיישן פור זה ניישנס'). "עבדו את הוי' בשמחה" זה המצב המתוקן של העם, וזה רק כשיש לו מלך, וכשממליכים מלך יש שמחה עצומה. אין שמחה בלי עם ומלך, ודווקא המחבר – צבא הגנה לישראל – הוא ה"עבדו את הוי'" ביראה עילאה.

ג. ג פירושי צבא – חיל זמן צביון – יוצרים סדרה ריבועית עולה. אמרנו שזמן דווקא קשור לאברהם. כך גם בהקבלת עש"ן לאבות – בדרך כלל לא עושים כך, אלא רק ה-ו-ה או ממטה למעלה או ממעלה למטה – אז זמן שמים בחסד, עולם בגבורה ונפש בתפארת. לפי הסדר של חיל-זמן-צביון הצירוף הוא היו, צירוף הוד, ו"אלהים צבאות" זה הוד. לענין הצבא נצח זה לנצח את האויב. לפעמים מסברים שהנצח מנצח והנכנע זה הוד, אבל באמת זה לא ככה. הרבי מסביר בספירות של ספיה"ע ש"הוד" זה לגמור את האויב ולהכניעו עוד הסוף, על דרך "ארדף איבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". יש כאלו שמסתפקים רק בנצח ולא גומרים, אבל המתחיל בנצחון אומרים לו גמור. "הוי' צבאות" זה הכח לנצח, אבל "ארדף איבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (כמו שהרבי רצה במלחמת לבנון ובכל מלחמה) זה בהוד, "אלהים צבאות". יש איזו מעלה ב"אלהים צבאות" ביחס ל"נצח והוד" – על דרך שיכל את ידיו – ש"הוי' צבאות" כפולת 7 ו"אלהים צבאות" זה כפולת 13. אם כן, יש בחינה זכרית ב"הוי' צבאות" (נצח) ובחינה נקבית ב"אלהים צבאות".

אם בונים סדרה ריבועית, כי זה מספרים עולים, אז בין חיל ל-זמן יש 49 ובין זמן ל-צביון 61, אז הבסיס הוא פלוס 7. לפני חיל יש 11.

חיל זמן צביון = 303. עם ה-11 לפניהם זה שם ש-די. המספר שאחריהם זה רלא, אחרי זה שט"ז – עד כאן ששת המספרים הראשונים של הסדרה זה. מלחמה = יחי המלך, צריך להכריז כדי לנצח במלחמה.

פסוק הכי יפה לגבי מלחמה, בישעיהו (יג, ג) – "הוי' צבאות מפקד צבא מלחמה", כלומר שבאמת המפקד העליון זה הוי' צבאות, והוא מפקד סתם מלחמה. צבא מלחמה = גבורה (= דידן נצח). משהו בדקדוק – שרש מלחמה גם מלשון לחם וגם מלשון הלחמה (חיבור מתכות יחד, וכדלקמן). אמרו שצבא זה גורם לצובאות, תפקיד המפקד-הרב להלחים. כל זה עולה 965 = 5 פעמים 193 (ממוצע כל מלה מחמש מלות הפסוק). 100 זה על ו-93 זה צבא. "על צבא" זה כוונה מהאריז"ל, וזה כאן הממוצע.

אמרנו שעד ששה מספרים זה זה בית המקדש = ו"פ מלחמה וכו'. כשמוסיפים את המספר השביעי זה כבר מט פעמים הוי'. כשמוסיפים עוד 6 מספרים, עד 13 בסדרה, זה 71 פעמים 91 (גם 7 וגם 13). עם המספר ה-14 זה שבע פעמים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ד. אם נתבונן במלה צבא ונעשה את הצירופים יש רק אחד נוסף משמעותי, וזה גם לא לשון תנ"ך אלא לשון תרגום, אבל היום זה מלה חדשה בעברית – אבץ. זה התרגום של בדיל, אבל משתמשים למתכת אחרת – זינק. כמו כל דבר במינוחים החדשים, למי שחשב או קבע את זה היתה השראת רוה"ק (גם אם זה אחד כמו בן יהודה או מישהו). זה כן כתוב בתנ"ך בהקשר אחר – זה עיר בנחלת יששכר בספר יהושע. במתכות, כמו שהסברנו באריכות בשיעור שלהן, בדיל זה נצח – המספר האטומי שלו זה 50. היום המתכת הזאת, שמאד חשובה וחיונית בעולם, מספרה האטומי הוא 30, ולפי לוח היסודות זה בא אחרי 29 (נחשת) ו-26 (ברזל). בסדר המתכות נחשת זה תפארת וברזל זה מלכות. מבין שבע המתכות רק שש מפורשות בתורה – כסף חי, שכנגד היסוד, לא נמצא בתורה, אלא המקובלים השלימו. רוה"ק היה שמספר האטומי שלו הוא 80 = יסוד. שמו אותו ביסוד כי הוא היחיד שנוזל. גם באו"ה זה נקרא כסף חי (קוויק סילבר) – לפני שמו החדש – כי בצבעו דומה לכסף, רק שבכך שנוזל הוא חי. זה כמו "כל חי מתנועע", שאינו אבן דוממת. בקבלה תכונת הכסף ביסוד היא שהזרע הוא באמת חסדים, זרימת החסדים ביסוד. בכל אופן, בתורה אין מתכת בשביל היסוד. אם הייתי צריך לנחש בעצמי, אבץ היה מועמד מצוין בשביל היסוד. קודם כל, זה מתכת כמו כל המתכות, ולא חריג ככספית. שנית, הוא מאד מתאים שהוא בין הנחשת והברזל כי הוא באותה משפחה שלהם, באותה סדרה. המספר האטומי שלו הוא 30, והוא תרגום של בדיל שמספרו 50, והיסוד (כסף חי) מספרו 80 – חיבור של 30 ו-50. יותר, הרמז העיקרי של יסוד בקבלה הוא מהמלים "כי כל בשמים ובארץ" – כי כל = יסוד, בחלוקת ל-30 ו-50. לפי"ז היסוד ממשיך את הנצח לתוכו, בעיקר. רמז עוד יותר פלאי, שיש אדם שנקרא ע"ש אבץ – אבצן מבית לחם, שופט, שחז"ל אומרים ש"אבצן זה בעז", שממנו דוד המלך וכל בית דוד, הוא הבעל של רות המואביה. אבצן רות = הוי' צבאות מפקד. רוה"ק של מי ששם את זה זינק, שיש רק פסוק אחד שמתאר את אבצן, ולא שהוא לחם מלחמה, רק שהיו לו 30 בנים ו-30 בנות, הוא שלח החוצה 30 בנות ולקח 30 בנות לבנותיו (וחז"ל אומרים שכל אלו מתו לפני שהוא נשא את רות, בגיל 300). המספר האטומי הוא 30, היינו שיש 30 פרוטונים בגרעין ו-30 אלקטרונים סובבים, "נקבה תסובב גבר", אל שאלקטרונים יכולים להתחלף באחרים – שולח 30 בנות ולוקח בנות חדשות תחתן. [47 הוא המספר האטומי של כסף, אז זה שז"פ בטול זה אומר שהצבא צריך הרבה כסף – לכך רוב התקציב. מלך גובה כסף לבית המקדש, אבל באמצע יש מלחמות וזה רוב התקציב. מספר אטומי של זהב (דוד) הוא 79 (בעז)]

שימוש עיקרי של אבץ (מתכת ידועה מימי קדם, לכן מאד מתאים לרשימת המתכות, זה לא משהו חדש וגם משהו מאד חיוני ונצרך), בתור משהו מכני יותר, הוא הציפוי הכי טוב לברזל או פלדה, כדי לשמור עליהם מפני חלודה. רצינו להאריך כאן, בהשגח"פ, שהדבר מלכות של השבוע זה שבית המקדש יבנה מברזל (קשור לתורה ומדע). כדי להגן – צבא הגנה לישראל – החומר שמגן על הברזל זה הנשים של ישראל. ישראל פרה ורבה מהברזל, שאלו הנשים שלו, אבל בשביל להגן על הברזל (נשיו וילדיו וכל עמ"י) צריך אבץ (צבא הפוך) והוא שומר על ברזל או פלדה מפני חלודה. כל מה שהברזל יתעלה לימות המשיח, מפורש בפסוק שקשור למלחמה – הוא טמא בעוה"ז כי הוא כלי משחית, מקצר חיי אדם. אבל לע"ל הוא ייטהר – החרב תהפוך לתכשיט, ולא רק שלא ייקצר חיים אלא יהיה סמל של אריכות ימים (כמו שנחשת – מתכת הנחש, שהביא מות לעולם – היא מתכת הרפואה ונחש סמל הרפואה). אבל בשביל זה צריך לצפות אותו באבץ – זה מחזק שזה יסוד, שהיסוד 'מורח' את המלכות-הברזל באבץ כדי לשמר ולהנציח. לכן זה גם בא מנצח, שזה בדיל – אבץ זה תרגום בדיל. היסוד מזרים את הזרע שלו כ'משיחה' לגבי הברזל כדי להנציח אותו. עד היום הזה זה השימוש העיקרי בעולם הדומם – כח המנציח את הברזל והפלדה, שזה כלי המלחמה.

היחוד של ברזל וישראל – ארבע נשות ישראל – עולה 780, יוסף פנים ואחור, משולש של טל (הוי' אחד) או 30 (המספר האטומי של אבץ) פעמים 26 (המספר האטומי של ברזל)

השימוש השני של האבץ, שהיה פחות ידוע פעם (והיום מאד ידוע), בתאי החי והצומח יסוד זה הוא חומר חיוני לגדילה. גם צמח וגם בעל חי לא יכול לגדול ולהתפתח בלי החומר הזה בתאים שלו, באנזימים שלו (האנזים זה הזרז שמזרז את הפעולות החימיות שבגוף, וצריך להיות זינק כדי שהאנזים יעבוד). מי שלומד ביולוגיה – גם בוטניקה וגם זואולוגיה – זה חומר חיוני לגדילה. תכונה זו משייכת אותו לנצח, שבדרך כלל מסבירים שקשור לגדילה – המערכת האנדרוקינית בגוף. זה גם קשור ליסוד, שלוקח את החסדים, כמו הכספית, ומזרים אותם לגוף שזה המלכות בכלל.

השימוש השלישי, שהיה ידוע גם בימי קדם – ידעו שהחומר הזה מאד מסוגל לכל מיני רפואות. גם היום, במיוחד לנשים, כל מיני בעיות של נשים נפתרות דרך אבץ. גם חוסר ברזל קשור – צריך לקחת ברזל, אבל עם זה צריך גם אבץ (זה עוד סימן של הצטרפות, כמו יסוד ומלכות). היום, בין היתר, החומר הזה הוא תרופת פלא למחלה הידוע של הרבה בנות בעיקר – אנורקסיה, חוסר תיאבון. כמו שזה חיוני לגדילה, זה גם נותן תיאבון במקום שאין תיאבון. לפי זה שהאבא פותר אנורקסיה זה יהיה "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". בכלל אבץ מתחיל עם אותיות אב עם האות ץ (אות של חוש האכילה) – יסוד, צדיק יסוד עולם, בו מתלבש יסוד אבא ארוך. בכל אופן, זה רפואה לאנורקסיה.

כל התכונות האלה – ציפוי לברזל ופלדה מיד מתקשר לצבא, את הגדילה אפשר לקשר למה שאמרנו שאסור להשאר טוראי, צריך כל הזמן לגדול ולעלות בדרגה, לעלות בספירה, לעלות במודעות ובתובנות.

ה. נקודה שכן דברנו, שהצבא ממוצע מחבר בין העם למלך – "עצם". גם כאן, מלך-צבא-עם זה סדרה עולה, מאד פשוטה, בין מלך לצבא יש 3 ובין צבא לעם יש 17, אז הבסיס הוא 14 (זהב, דוד). המספר החמישי בסדרה זה ב"פ צבא. עד כאן, חמשת המספרים הראשונים, עולה כתר – אין כתר אלא למלך – שזה 20 פעמים 31 (ממוצע כל אות בצבא, אף שעל פי פשט קשור לשם צבאות, בגימטריא צבא עולה אל-אל-אל). בסדרה הזאת המספר החמישי זה ו"פ אל, שזה מקום, ועד כאן עולה 20 פעמים 31, שזה כתר. 7 מספרים זה 1183 = 7 פעמים 13 בריבוע. עד 13 איברים זה ריבוע כפול של בן (ב"פ הוי'). זה גם סדרה מאד יפה, הסדרה הריבועית של עצם.

לזה שהצבא קשור למלך בדילוג הערך יותר משאר העם, אם כי אוחז בשני הקצוות, נתנו דוגמה אחת – שהצבא הוא בעצם בעבודת צדיק, שכן מסכן עצמו במודעות טבעית כדי להציל את החבר. עוד תכונה, כתוב שאפשר להכיר חיל גם בשעת שינה, גם כשהוא לא במודע הוא עדיין במודע. יש לו איזה פלא, שזה כמו ה' בעצמו, שכתוב שאצלו "לפניו נגלות כל תעלומות". כמו שרבי הלל מסביר, יש מדרגות גם באלקות וגם לפני הצמצום וכו' – אפילו ביחיד, שכאילו מקביל לעל-מודע, רק שאצל ה' העל-מודע גם מודע. דומה לזה אצל חיל, ש'ער' ומוכן גם כשהוא ישן – מזומן לקום ולרוץ לקרוב. מי שזוכה למדרגה זו באמת זה על דרך שהמגיד ראה אדה"ז ישן ודווקא אז הבחין בו, והתבטא "אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן". יש משהו בחיל שמוכן תמיד למס"נ שיש בו גם את הבחינה הזאת. משא"כ אחד שהוא "עם" סתם  יכול להיות מאד מסור כשהוא ער, אבל כשהוא ישן הוא ישן.

ו. לגבי השועל. פקח ושפל זה בחינת "אבא יסד ברתא" – פקח זה חכם ושפל זה מלכות. קצת דומה לפרדוקס שהוא בבטול מוחלט ולאידך במודע צריך להתקדם ולעלות דרגה. זה שהוא צריך לעלות זה פקחותו וזה שהוא שפל זה בטולו. בכל אופן, יפה ש-פקח = ד"פ בטול. בטול זה חכמה, כמו מרע"ה, ושפלות זה דוד. פקח שפל = 598 = חיה פעמים הוי'. בחיבור ליוסף, שהוא כאן השועל הפקח והשפל, זה 754 = חן פעמים אחד (חן במספר קטן). זה ממש גימטריא פלאית – פקח שפל יוסף = תעלא בעידניה סגיד ליה! הד"ה של רש"י זה "וישתחו ישראל", ועל זה הוא מפרש "תעלא בעידניה סגיד ליה", וכשמחברים זאת מקבלים מה בריבוע – מה זה בחינת יעקב, וזה שמוסר לו זאת הוא מוסר לו את הכח של תקיפות הבטול, כדי שיוכל לעמוד נגד פרעה.

ז. צבא זה צביון, וזה הרבה צבעים. יש לנו כלל של מלה עם א זה פנימיות של המלה עם ע – צבא זה פנימיות צבע. צבע זה צבע-בהירות-עצמה, וזה תופעה של אור, כמו הקשת שיוצאת מהענן. כשמוסיפים אור לפני צבע זה כבר אצבע – אצבע אלקים – וכך הצבא הוא אצבע אלקים. אצבע = נצח הוד, שתי הבחינות של שם צבאו-ת, שם הצבא.

ח. איך יוצא שם צבאות מהמלה צבא. יש גימטריא פשוטה ויפה, שצבא במספר קדמי התוספת של הקדמי (אותיות לפני צבא) עולה ות (שועל) ומשלים אותו לצבאות. כלומר, צבא במספר קדמי = צבאות. צבאות באתב"ש זה השתפא, לשון שותפות ושתוף. בתור שם קדוש – שזה עצמו נחשב שם קדוש – זה השיתוף שבתוך הצביון, האחדות, כפי שהתבאר. קודם כל זה תלוי בכך שכל אחד מעריך ומכבד את השני, גם המפקד הגדול את הקטן, כמו הקטן את הגדול.

ט. זה שהצבא בשביל לבגר את הנער, זה דבר ידוע ופשוט. בלשון החסידות, זה להפוך אותו מ'חיצון' ל'פנימי', ואם באמת יזכה – גם יזכה להיות 'עצמי'.

י. הכלל היה בענין של עצם, שגנרל נהפך למלך (כאן היה מקולקל, אבל כך גם בתנ"ך, בפרט במלכות ישראל הצפונית – היותר 'חילונית' – וכך באו"ה, שיותר קרוב לראש הזה). היום ב'עולם הנאור' יש לך ככוכב קולנוע יותר סיכוי מאשר כגנרל בצבא. מאד רחוק יש בזה משהו גם בקדושה, כמו שגם דוד עצמו היה בדחנא דמלכא, ולא רק ראש צבא. אבל אצל דוד העיקר שזכה להיות מלך, כמו כולם, זה הצלחתו בקרב, החל מגלית והלאה. אצל מלך המשיח אפשר לומר שכובד המשקל לא על זה. צריכה להיות התכללות, הוא לוחם מלחמות ה', אבל מינויו ואיך שגדל זה לאו דווקא מתוך הצבא. נאמר אחרת, אולי זה מתוך הצבא של נצחון הספרים, הצבא של קש ותבן.