עמוד הבית

ב"ה, חדש הרחמים תשס"ז

ברכה לשנה החדשה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

השנה הבאה עלינו לטובה, שנת ה'תשס"ח, היא שנת שמיטה, "שבת הארץ". ביום השבת בכל שבוע משתחררים ממלאכת החול ומתעלים בקדש, בעבודת ה' ולימוד התורה, כדי לחזור לששת ימי המעשה ולברך אותם מקדושת השבת. כך במעגל השנים משמשת שנת השמיטה כשנת שבתון, בה ניתן ללמוד תורה ולהתעלות בקדש, על מנת לחזור אחר כך לעבודת הארץ ולהמשיך אור חדש לעולם. מהי העליה המיוחדת בה צריך להתמקד בשנת השמיטה הקרובה?

בהפטרת היום הראשון של ראש השנה קוראים אודות לידת שמואל הנביא (ורמז: שמואל עולה בגימטריא שנה טובה, והוא סימן נאה לפתיחת השנה בקריאה אודות הולדתו). ההפטרה מסיימת בשירת חנה כאשר היא מביאה את בנה שמואל להתחנך בבית המקדש, אצל עלי הכהן. בהמשך מתוארת נבואתו הראשונה של שמואל הנביא, כאשר עלי שוכב מבפנים ושמואל שוכב מבחוץ, ו"קפץ הדבור [מהיכל ה'] על עלי ודבר עם שמואל", שעל כן חשב שמואל כי עלי הוא הקורא לו. אחרי שלש פעמים בהן קרא ה' לשמואל והוא התייצב לפני עלי הבין עלי "כי הוי' קֹרא לנער" ואמר לו – "לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר הוי' כי שֹמע עבדך".

והנה, "דבר הוי' כי שֹמע עבדך" עולה תשס"ח – רמז לכך שהדגש המיוחד בשנה הבאה עלינו לטובה הוא היותה שנת נבואה. "על פי שנים עדים יקום דבר" – סימן נוסף לענין הוא כי תשס"ח עולה זה פעמים נבואה. "זה" היינו נבואת משה רבינו, "משה נתנבא ב'זה הדבר'", נבואה באספקלריא המאירה. קשר מיוחד יש לנבואת שמואל, בזמנו התחדשה הנבואה (ועד עליו "דבר הוי' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ"), לנבואת משה רבינו, אביהן של כל הנביאים, שהרי "שקול שמואל כנגד משה ואהרן".

בדרך הסוד המלה נבואה רומזת במספרה לשמות הוי' אהי' אהוה – שלשת שמות העצם (המורכבים כולם מאותיות אהוי) המאירים בספירות חכמה בינה ודעת. לכל אחד משלשת השמות הללו יש יב (זה) צירופים (משום שבכל אחד חוזרת האות ה פעמיים, ומצמצמת לחצי את כד הצירופים האפשריים של ד אותיות, כנודע), כשכל אחד מהם מאיר באחד מחדשי השנה. אם כן, זה פעמים נבואה רומז להארת שלושת השמות בכל אחד מחדשי השנה, כאשר בכל חדש מתגלה גוון אחר של נבואה, בהתאם לחוש ולשבט השייכים לחדש זה. בשנת תשס"ח יש להתעצם עם הנבואה הנעלית ביותר, כשבכל חדש וחדש מתגלה גוון אחר שלה.

והנה, כאשר מדייקים, רואים כי עלי הנחה את שמואל לומר "דבר הוי' כי שֹמע עבדך", אך שמואל עצמו אמר רק "דבר כי שֹמע עבדך". המפרשים מפרשים כי על אף דברי עלי חשש שמואל כי קול אחר פונה אליו (קול של מלאך או של שד). הנבואה הראשונה של שמואל היתה נבואת דין קשה – "הנה אנכי עֹשה דבר בישראל אשר כל שֹמעו תצלינה שתי אזניו" – ויש לומר כי אם היה מזכיר שמואל את שם הוי', שם הרחמים, היה ממתיק נבואה זו מראש. ההיסוס של שמואל, חוסר הבטחון שלו כי אכן ה' הוא הדובר אליו, הוא פגם במדתו העצמית, מדת הנצח (בה הוא כינה את ה' – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"). פנימיות ספירת הנצח היא מדת הבטחון העצמי, שביחס לנבואה (היונקת מהנצח) היינו הבטחון שאין כאן הטעיה של מלאך או שד, אלא ה' הוא הדובר.

וכיצד יכול היה שמואל להיות בטוח כי אכן אין מדובר בחויה רוחנית כוזבת, אלא בנבואת אמת? ראשית, שמואל זכה להוראה מפורשת של רבו, עלי, כי מדובר בדברי ה'. אך יותר מכך, חז"ל מלמדים (כרמוז בפשוטו של מקרא) כי ה' פנה אל שמואל בקולו של עלי (ורמז: הוי' עלי עולה קול – הקול ששמע שמואל היה התלבשות קול ה' בקולו של עלי), בדומה לכך שבסנה, בנבואת משה הראשונה, פנה ה' אל משה בקולו של עמרם אביו. בין חסידים מקובל כי כאשר רואים את הרבי בחלום אפשר לבטוח כי מדובר בחלום אמיתי ולא בהטעיה, וכיוצא בכך כאשר מתלבש קול הנבואה בקול רבו של הנביא, בפרט בתחלת הנבואה, זהו סימן לאמיתתה.

בשנת תשס"ח נוסיף אומץ ובטחון עצמי מתוקן (תשסח = כתר נצח, ללמד על חיזוק מדת הבטחון שבנצח על ידי המשכה מהכתר העל-מודע), נאמר "דבר הוי' כי שֹמע עבדך", כאשר מתוך הבטול לה' של שנת השמיטה נהפוך להיות כלים לנבואה, ונזכה לקיום היעוד של "ונבאו בניכם ובנותיכם", עד שכל אחד ואחד יוכל לומר בפה מלא (כדברי הרבי מליובאוויטש בשיחת הושענא רבה תשנ"ב) "ויתקיים בי מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי''", בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.